ג ו ר ל / ר ח ל
נושא :
שיר הגותי על הגורל האכזר.
רקע :
השיר כלול בקובץ "מנגד" (1930), והוא נושא את ציון הזמן "סוף
תרפ"ח" (כלומר, קיץ 1928).
רעיון מרכזי: הדוברת נדונה לגורל נורא: היא מתה על סף הגשמת
שאיפותיה, מבלי שתזכה לממשן.
הקדמה: חוטים רבים
מקשרים שיר זה לשיר "גן נעול", ומבחינות רבות ניתן לראות אותו כהמשכו של
האחרון. מבחינה כרונולוגית, על פי התיארוך, הוא נכתב כחצי שנה אחריו ("גן
נעול" נכתב בחודש אדר תרפ"ח, ואילו "גורל" נכתב בסוף
תרפ"ח, כלומר, בקיץ של אותה שנה). לאחר ניתוח השיר נדון בקישורים שבינו לבין
"גן נעול".
ת ו כ ן ו מ ב נ ה
השיר כולל בית אחד, ובו עשר שורות קצרות,
כמחציתן בנות שתי מלים בלבד. יש חריזה רבה, גם פנימית, אך היא אינה סדירה.
חלוקה
פנימית: למרות שהשיר מהווה יחידה אחת, ניתן להבחין בו שלוש חטיבות.
כותרת:
"גורל". המילה "גורל" ברורה וסתומה כאחת. בהופעתה ככותרת היא
יכולה לרמז רק על כך, שהשיר יעסוק בגורלו של אדם.
חטיבה ראשונה
(שורות 1-5): תיאור הדוברת ומעשיה. הדוברת
מיוצגת רק באמצעות ידה, הדופקת בעקשנות על שער נעול. מרוב דפיקות נפצעת היד, ודמה
נוטף על כפות המנעול.
חטיבה שניה
(שורות 6-8): תגובת הצד שני. הזולת. מצדו השני של השער אין תשובה. השוער מתעכב,
ומאחר.
חטיבה שלישית
(שורות 9-10): הדוברת נופלת מתה על הסף.
סיכום: שיר כל-כך קצר, כל-כך טעון, ועם זאת
סתום. הוא מתאר נסיון נואש "לפתוח
שער", בלי שיובהרו משמעות הנסיון, מהות השער ומהו הדבר הנכסף הנמצא מעבר לו.
גם מהות ה"שוער" אינה ברורה. דבר אחד ברור: הנסיון נכשל באופן טרגי, כי
השוער יאחר, והדוברת תמות לפני שהוא יפתח את השער. במהותו מבטא השיר נסיון נואש
להשיג משהו, ואת כשלונו הסופי של נסיון זה. אם נצרף לכך את הכותרת
("גורל"), נוכל להסיק שכך רואה הדוברת את גורל חייה. אבל התיאור פותח
פתח לכמה פירושים: למשל, יתכן שגורלה של הדוברת הוא, באופן כללי, לא להגשים את שאיפותיה. פירוש אחר, וספציפי
יותר: גורלה הוא לכלות את כוחה במאמצים שנדונו
מראש לכשלון (השער נעול, השוער יאחר, והדוברת צופה זאת מראש!). ויש עוד
אפשרויות.
ד ר כ י ע י צ ו ב
1. מטפורה
מרכזית: השער הנעול.
2. ארמזים:
א. שיר השירים: "על כפות המנעול": "קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו
מור, ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול" (שיר השירים ה 5). בשירה התנכית מדובר במור (בושם), הנוטף על כפות המנעול (המפריד בין האוהבים),
ואילו בשירנו מדובר בדם הנוטף עליהן. יש כאן שימוש אירוני, אכזרי, ההופך את
האהבה, המיטיבה לגוף ולנפש, לאכזבה, הפוצעת אותם.
ב. "משל
החוק" מתוך המשפט של קפקא. הספר הופיע ב-1925, כשלוש שנים לפני כתיבת
השיר. השאלה, אם רחל הכירה את ספרו של
קפקא היא עניין לחוקרי-ספרות. מכל מקום, הדמיון מדהים: בשתי היצירות מבקש הגיבור
להכנס בשער, שננעל בפניו, והוא מסיים את חייו ליד אותו שער, בציפייה שייפתח. בשתי
היצירות יש רמז לאפשרות, שהשער יכול היה להיפתח, אך הידיעה על כך מאוחרת מדי,
והגיבור מת מבלי שיזכה להגשים את שאיפתו. הקישור ל"משל-החוק", במידה
והוא קיים, יכול לרמז, שלא מדובר בחיפוש
אחר האהבה דווקא, אלא בחיפוש כללי יותר, רוחני וקיומי, של משמעות ושל קשר אנושי.
3. חזרות:
א. "אין עונה, אין קול." הדגשת הניכור.
ב. "היד
העקשת / דופקת, דופקת על שער נעול;" – החזרה על המילה
"דופקת" מדגישה את העקשנות ואף האובססיביות של הדוברת, את הפעולה
המתמשכת והמונוטונית של הדפיקה. נשים לב,
ש"הדופקת" הראשונה מסיימת את השורה הקודמת (פסיחה) ו"הדופקת השניה
פותחת משפט חדש.
ג. "בושש
השוער./ יאחר, יאחר רגע נכסף" – החזרה על "יאחר" מדגישה את
תחושת ההחמצה. נוצרת פה גם דו-משמעות, מפני שה"יאחר" הראשון יכול להיות
מכוון גם כלפי השוער, המופיע לפניו, וגם כלפי הרגע הנכסף.
ריבוי חזרות בשיר
כה קצר אומר דרשני. הן תורמות לאופי הדחוס, המגובש, ואף האובססיבי של הסיטואציה
בשיר.
4. מטונימיה:
היד מייצגת את הדוברת, כחלק מן השלם.
5. ריבוי
פעלים: מוסיף דרמטיות לסיטואציה, ולמעשה בונה את "שלד העלילה":
דופקת, דופקת, רֻפּט, נוטף, אין עונה, בושש, יאחר, יאחר, אפול.
6. פסיחה:
"על הסף / מתה אפֹל". הפסיחה
בונה מתח. המלים "על הסף" יכולות להוביל להמשכים שונים, ביניהם חיוביים.
הקריאה מושהית ונעצרת לפני הסוף הדרמטי, הטרגי.
ש א ל ו ת ל
ד ו ג מ ה
1. מה היא
הסיטואציה בשיר ומה הן השאלות שהיא מעוררת?
2. עמוד על
החזרות בשיר ועל תרומתן למשמעותו.
3. הסבר את
המשמעות המטפורית של התמונה המרכזית בשיר, ואת הקשר בין תמונה זו לכותרת השיר (בגרות קיץ תשס"ב).
4. א. במה שונות שתי השורות הסיום משאר שורות
השיר?
ב. מה תורם שינוי זה למשמעות השיר?
(בגרות קיץ תשס"ד)
ע י ו ן נ ו ס ף
דיון בקישורים
בין "גן נעול" ו"גורל":
אי אפשר להתעלם
מהחוטים המקשרים בין "גן נעול" ל"גורל". ניתן לומר, שהמשוררת
יכלה לעצב את השיר "גורל" באופן כל-כך סתום, כיוון שסמכה על
ה"מפתחות" שהשאירה בשיר "גן נעול". הבה נבדוק.
בסיום "גן
נעול" שואלת הדוברת את עצמה, האם להשאר ולהכות בסלע "עד זוב דם".
כלומר, האם להתעקש ולהתמיד בנסיון להגיע אל האהוב/הזולת, למרות שהדרך חסומה. הדם
מייצג שם את מחיר העקשנות – פגיעה נפשית קשה (השפלה, אכזבה). והנה,
"גורל" מתחיל באותה אופציה שהסתמנה ב"גן נעול", כמעט באותן מלים:
היד, אותה יד שהושטה שם ולא פגשה את יד האהוב, דופקת כאן על שער נעול. הציור
הלשוני בשירנו מצרף יחד את "דימויי-המחסום" מהשיר הקודם - הגן הנעול
והסלע: שם נאמר " אכה בסלע / עד זוב דם", ובשירנו הדוברת מכה
(דופקת) על שער נעול עד כדי זוב דם: "נוטף [...] / דמה המעט".
ההבדל הוא,
שבשיר הקודם המצב הזה היה אופציונלי. הוא
היה נתון לבחירתה של הדוברת, שהיתה לה גם אפשרות אחרת: לוותר ולנתק מגע.
איך הפכה הברירה
מהשיר הקודם ל"גורל", שאין לדוברת כל השפעה עליו? איך ניטל ממנה
הכוח להחליט, שלא לכלות את כוחה ו"להקיז את דמה" לשוא מול סלע, או מול
שער נעול? השיר, כמובן אינו מספק תשובה לכך, אך בעקיפין ניתן להבין, שכך תופסת
הדוברת את עצמה ואת חייה: היא אמנם נאבקת על שאיפותיה ועל דרכה, אך המאבק הוא נגד
כוחות חזקים ממנה, שהיא רואה בהם גורל. רעיון זה נפגוש גם בשיר "רק על עצמי
לספר ידעתי".
הבדל נוסף בין
"גן נעול" לשירנו נעוץ בנוכחותו של הנמען-האהוב. בשיר הקודם היתה לו נוכחות פיזית. אמנם, הוא לא הושיט ידו לדוברת, ואמנם השפיל את
עיניו, אך מדובר באדם ממשי. בשיר שלנו זהותו של הנמען מטושטשת לגמרי. הוא הופך
לאובייקט נכסף, הנמצא מעבר לדלת הנעולה. האם הוא האהוב , האהבה עצמה או מטרה
בלתי-מושגת אחרת? אין אפילו בטחון בכך, ש"השוער" הוא האהוב. שהרי הוא
אמנם מאחר לבוא, אך בואו נראה מובטח.
אם בכל זאת נבחר
באפשרות, שהזולת, זולת כלשהו, נמצא מאחורי השער, נוכל להצביע על
החוט הרעיוני הנמתח מ"גן נעול" אל "גורל". זהו החוט של חוסר
היענותו של הזולת להיענות למאמצי הקשר של הדוברת, ובהכללה, חוט הניכור
וחוסר-הקשר האנושי. ב"גן נעול" הזולת הוא גן נעול, שאין כל דרך
להגיע אליו. גם בשירנו הזולת נמצא מאחורי שער נעול. הוא אינו משיב לנסיונות הדוברת
ליצור קשר, ואפילו לא משמיע קול (כאילו אין איש מעבר לשער).
רק הסיום שונה. ב"גן נעול" הדוברת
עדין מתלבטת מה לעשות ביחס לקשר שנחסם בפניה. בשירנו היא נופלת מתה על הסף.
תיאור זה אינו
ברור די צרכו. האם המלים "בושש", "יאחר" "על הסף"
מרמזות על כך, שיש סיכוי לקשר, אלא שהוא יגיע מאוחר מדי? או שהסיכוי אינו קיים
כלל? ההבדל הוא גדול! דומה, שהתשובה הראשונה היא הנכונה. מבחר המלים
מעיד, שהדוברת "נופלת אל מותה" מתוך מחשבה, שאם תגיע תשובה (דגש
על ה"אם") - היא תגיע מאוחר מדי.
