ר
ח ל ב ל ו ב ש ט י י ן – ס ל ע (ר ח ל )
(1890-1931)
מאת: אסתר ניצב
רחל בלובשטיין-סלע, משוררת ומתרגמת, נולדה ברוסיה למשפחה אמידה. כשהיתה בת
שמונה נפטרה אמה, אבדן שליווה אותה כל חייה. עם זאת, היתה לה משפחה גדולה ותומכת,
וניתן לה לפתח את השכלתה וכשרונותיה. מילדה עצובה צמחה רחל להיות נערה מבריקה,
מלאת אנרגיה ותכניות. היא ניגנה בפסנתר, כתבה שירים (ברוסית) וחלמה להיות ציירת.
לאחר סיום הגימנסיה עברה לקייב כדי ללמוד ציור.
בשנת 1909, בהיותה בת 19, נסעה רחל עם אחותה לביקור בארץ. היתה זו תקופת העלייה
השניה, תקופה של התחלות וחלומות, וקבוצות רבות של חלוצים צעירים נאחזו בארץ. רחל
נשבתה בקסם הציונות, ונשארה. בתחילה שהו שתי האחיות ברחובות. לאחר מכן פגשה רחל את
חנה מייזלס-שוחט, אחת הנשים הפעילות בארץ, שהקימה בכינרת חוות הכשרה חקלאית לנשים
("חוות העלמות"). רחל נתפסה לרעיון העבודה החקלאית, הצטרפה ל"חוות
העלמות" ושהתה בה כשנתיים (1911-1913).
רוב שיריה, שנכתבו מאוחר יותר, מתייחסים לתקופה זו, שהיתה, כנראה, המאושרת
בחייה. בכינרת גם קשרה קשרים עם אנשים, שהיו או הפכו עם הזמן לדמויות בולטות בישוב
(א"ד גורדון, ברל כצנלסון, זלמן שזר, משה ביילינסון ועוד).
בשנת 1913 נסעה רחל לצרפת, ללמוד חקלאות וציור. אבל לאחר שנה, עם פרוץ
מלחמת העולם הראשונה, אילצו אותה הצרפתים לחזור לרוסיה, כיוון שעדין היתה לה
נתינות רוסית. ברוסיה עבדה רחל עם ילדי פליטים ושם, כנראה, נדבקה במחלה, שהיתה
חסרת מרפא באותה תקופה - מחלת השחפת. עם תום המלחמה, בשנת 1919, חזרה רחל לארץ באניה "רוסלאן" –
"אניית-החלוץ" של העלייה השלישית. היא בקשה לחדש ימיה כקדם ליד הכינרת
והצטרפה לקבוצת דגניה, אך במהרה הפכה מחלת השחפת שלה לבעיה. בתחילה נאסר עליה
לעבוד עם ילדים, אחר התבקשה לצמצם את קרבתה
לחברים ובמהרה הבינה, כי אין לה מקום בקבוצה, ועזבה בכאב לב.
לאחר עזיבתה את דגניה התגוררה רחל במקומות שונים בארץ. אלו הן השנים שבהן
כתבה ופירסמה את שיריה. מחלתה החמירה ותמיד היתה שרויה במצוקה כלכלית. בחמש השנים
האחרונות לחייה (1926-1931) חיתה רחל בתל-אביב, בעליית-גג עלובה. חברים מועטים
ניסו לעזור לה, אך היא נפטרה בבדידות ועוני, בהיותה בת 41 בלבד. על-פי בקשתה,
נקברה בבית-הקברות בכינרת.
רחל פרסמה בחייה שני קבצי שירה: "ספיח" (1927)
ו-"מנגד" (1930). הקובץ האחרון "נבו" פורסם לאחר מותה (1932).
שלושת הקבצים אוחדו בספר אחד – שירת רחל – שיצא לראשונה ב-1935. כריכתו תואמת את הכריכה שבחרה רחל לקבצים
הראשונים - כריכה לבנה ופשוטה – שהפכה
לסימן ההיכר שלה ונשמרה במשך עשרות שנים בכל המהדורות בהן יצא הספר.
מאפיינים תוכניים וסגנוניים: רחל כתבה בעיקר על מצבי נפש, אם כי
ברבים משיריה יש התייחסות לאומית וחברתית (לארץ-ישראל כמחוז חפץ וכמולדת שניה,
לאורח החיים החלוצי, ועוד). מבחינה סגנונית התייחדה רחל בפשטות ובצמצום: שיריה
קצרים (חלקם בני בית אחד בלבד, מיעוטם בני יותר משלושה בתים), שורותיהם קצרות
ומחזיקות מעט מלים; החוויה הלירית נמסרת בתמצות, הלשון פשוטה והמטפוריקה מעודנת
ואינה מצטיינת בחידושים. שירה "רזה" ומופנמת זו עמדה בניגוד גמור לסגנון
האקספרסיוניסטי ששלט בדורה, שהיה בוטה ומוחצן, עשיר וגדוש מלל, ונתון
ב"תחרות" מתמדת על חידושי לשון ומטפוריקה מקורית.
התקבלותה של רחל: בחייה התקבלו שיריה באדישות מסוימת. היא לא נחשבה
למשוררת ממש, אלא כמי שמבטאת את אורח החיים של החלוצים הצעירים בדרך לירית. שיריה
לא נחשבו לספרות אלא ל"תיעוד בחרוזים". רחל לא אהבה, בלשון המעטה, את
היחס כלפי יצירתה, משום שראתה עצמה כמשוררת ושאפה להכרה.[1] הכרה זו אכן באה - אם כי לאחר מותה - ובאופן שודאי היה מפתיע
אותה: ספר שיריה נהיה פופולרי מאד, נדפס במהדורות רבות וגדלו עליו דורות של בני
הארץ; רבים מצטטים משיריה ואף יודעים לדקלם אותם בעל-פה (אולי משום שהם קצרים
כל-כך); אלה המולחנים נחשבים ל"שירי ארץ-ישראל היפה" וחלקם זכו ליותר
מלחן אחד – אות לאהבת המלחינים; קברה של רחל בבית-הקברות של כינרת משמש זה שנים
רבות כאתר עלייה לרגל, וספר שיריה מצוי לידו דרך קבע, לרשות הציבור. זוהי תופעה
ייחודית, שאף משורר ישראלי אחר לא זכה לה;[2] ולבסוף, נמצאו גם מבקרים שגאלו את שירתה מתחום
הפופולריות והראו, שיש בה סממנים של שירה אמיתית. למרבה האירוניה, רחל היא היחידה
מבין המשוררים העבריים, שהתואר "משוררת" מוצמד לשמה: "רחל המשוררת"...
[1] ) ראובן קריץ מצטט את תלונתה של רחל (על-פי עדותו של עזרא זוסמן):
"מדוע אין מאמינים לשלונסקי שהוא מהלך יחף בשלוליות הרחוב, ומאמינים לי,
לבית-החולים ולמחלה שלי". כלומר, רחל מתלוננת על כך, שאת שירי שלונסקי מקבלים
כאמנות, כעיבוד ספרותי של החיים, ואילו את שיריה מקבלים לא כאמנות אלא כאמת
אוטוביוגרפית. (קריץ, עמ' 24). קריץ מביא עוד פרטים על תפיסתה של רחל את עצמה כמשוררת, ועל התודעה הספרותית
העמוקה שלה.
