ה י ת ה ל י ב רֵ כ ה / אורי צבי גרינברג
נושא : שיר ארס פואטי.
ייחודו של המשורר ובדידותו בחברה הסובבת אותו.
רקע : השיר הופיע בקובץ "הזדככות", קובץ שירים שנכתבו
בשנים 1921-1924, כלומר, כאשר המשורר היה בשנים 25-28 לחייו. בתקופה זו, לפני
עלייתו לארץ, שהה עדין באירופה. קובץ זה לא פורסם בחייו. כיום ניתן למצאו
ב"כל כתביו" (כרך ד'), שיצאו לאור בשנות התשעים.
רעיון מרכזי : יצירתו של המשורר שימשה את הציבור ותרמה לו, אך אין
הוא זוכה להערכה על כך, והוא מבודד ונשכח.
ת ו כ ן ו מ ב נ ה
השיר, בן שלושה בתים, בנוי במבנה מתארך: הבית הראשון בן ארבע שורות, הבית
השני בן שמונה שורות והבית השלישי בן עשר שורות.
כותרת: השיר חסר כותרת, ולכן השורה הראשונה היא כותרתו, ובמידה רבה
ממקדת את רעיונותיו המרכזיים. המשפט "היתה לי ברכה במדבר האדם" פותח
במישור המוחשי ועובר לסמלי ולמטפורי.
תחילתו "היתה לי ברכה במדבר" מעוגנת במציאות הממשית, אך סיומו,
ההופך את המדבר ל"מדבר האדם", הופך גם את המשפט לסמלי, ואת לשונו
לציורית. הברכה - מקור מים חיים – יכולה
לייצג את היצירתיות של הדובר, את כשרון השירה שלו. "מדבר האדם" יכול
לייצג את הסביבה החברתית הצחיחה של הדובר.
בית ראשון: פיתוח הסמל והציור הלשוני של השורה הראשונה: החברה סביב
הדובר היתה בתהליך של התדלדלות וחורבן. היא הפכה ל"מדבר". כל המעיינות
המקוריים ("היאורות הזכים") התייבשו בה. רק לדובר נותרו מקורות יצירה
רעננים וטהורים, אשר "נהרו" ללא הפסקה. המילה "נהרו" היא
דו-משמעית: הוראתה הראשונית כאן קשורה בשטף המים, בזרימתם, וכמו-כן היא באה מלשון
"אור".
בית שני: שני יסודות נוספים ל"ברכה", בנוסף למימיה
הטהורים: חוף שלֵו ועץ ארז. החוף השלֵו יכול לייצג את היות העולם הפואטי
"מקום מפלט" מתלאות המציאות (חיזוק לכך ניתן בבית הבא, שבו מתוארים
האנשים, שמוצאים מנוחה על החופים
השלווים). עץ הארז מייצג את
היצירה, השירה, שצמחה ממעיין רוחו (ברֵכתו) של הדובר. המילה "חלומי"
יכולה להקרא בשני אופנים: כשם תואר (עץ ארז חלומי, לא מציאותי) וגם כסמיכות (עץ ארז
של חלומותי). בשני המקרים לפנינו מטפורה ליצירתו של הדובר.
הדובר ישב בצילו של הארז, על חופה של ברֵכתו (כלומר, בתוך הוויה יצירתית
ופוריה) ועיניו "צופיות". שוב לפנינו מילה שיש לה יותר ממשמעות אחת:
הביטוי "עין צופיה" פירושו גם התבוננות והשקפה על המתרחש, גם השגחה
ופיקוח על המתרחש (זו המשמעות בפסוק "צופיה הליכות ביתה" במשלי[1]) וגם
ציפייה, תקווה לבאות. בכל מקרה, הדובר לא סתם התבונן סביבו. הוא גם השגיח על
"ברֵכתו" וגם ציפה למשהו מבני-האדם: הערכה, תודה או סתם קשר. והנה מה שקרה: אנשים רבים באו לברכה, שתו ממימיה
ואף מלאו כדים "למשתה הלילה" שלהם. אבל איש לא ברך את הדובר לשלום,
כלומר, איש לא הודה ולא התיחס ל"בעל הברֵכה". הדובר נותן לכך סיבה:
"כי לא הכירוני".
אמירה זו מחייבת בדיקה. בהנחה
שהשיר משמש מטפורה למציאות חייו של המשורר, האם הוא יכול לומר, פשוט כך, ש"איש
אינו מכיר אותו"? קשה לקבל זאת, כיוון ששיריו התפרסמו, זכו לביקורות, ולא פעם
עמדו במרכזם של פולמוסים. אצ"ג היה חבר בחבורות ספרותיות שונות
("הכנופיה") ובעצמו יסד וערך כתבי-עת. כבר בתקופת כתיבת השיר הוא היה
הוא היה דמות ציבורית מוכרת למדי (אי אפשר לומר, שהוא היה אלמוני). לכן, סביר יותר
להניח, שהכוונה בבטוי "לא הכירוני" היא לחוסר הבנה (לא הכירו
אותי כפי שאני) וחוסר הערכה (לא
הכירו בכשרוני).
בית שלישי: אנשים רבים באו אל הבריכה. הם השתמשו בה לצורכיהם - נחו על חופיה השלווים, שתו ושאבו ממימיה - אך הם מצידם לא תרמו לה כלום. להיפך, הם זרקו
לתוכה עפר, וזיהמו אותה. הבית מסתיים במשתה הלילה. כאשר עלה הירח, קמו כל האנשים
שהשתמשו בבריכה (אלה שנחו ואלה שמלאו כדים) הדליקו מדורה וערכו משתה. המילה
"משתה" קשורה בשתיה: האנשים שתו במשתה את מי הברכה שלקחו בכדיהם! האנשים חגגו וסיפרו סיפורים ליד המדורה, אבל
שמו של הדובר, בעל-הברכה, נעדר מסיפורים אלה. ושוב חוזר הדובר על הסיבה: "כי
לא הכירוני".
לתמונה אחרונה זו יש אופי מיתי:
תמונת השבט הנודד, המתכנס וחוגג סביב מדורה בלילה. הדובר נמצא בתמונה זו מחוץ
למעגל, בבדידות, שאופייה משתנה במהלך השיר. בהתחלה זוהי בדידות מבורכת של יצירה
ופריון. אך במהלך השיר היא הופכת לבדידותו של הזר, המנוכר, ואולי אף המנודה. וכך
מסתיים סיפורו של הדובר: ברכתו נעכרה, שלוות חופו הופרה, והוא בודד מאד לצד מדורת
הכלל ("מדורת השבט"). הוא אינו שותף למשתה שנערך סביבה, משתה שבו שותים
את מימיו, מבלי להתיחס אליו כלל.
ס י כ ו ם : סיפורה של
הברכה יכול היות מתומצת בשלושה משפטים, תוך שימוש בתחבולה הלשונית ששימשה את
המשורר ב"טיפולו" בשורש ב.ר.כ:
לדובר היתה ברֵכה (מקורות יצירה) שהיו לברָכָה לחברה (יצירתו
העשירה ותרמה), אבל החברה, שלקחה מבְּרֵכתו-בִּרְכּתו, "לא בֵּרכה"
אותו בחזרה. היא "לא הכירה אותו", כלומר, לא התיחסה אליו (אולי לא הבינה
אותו) ולא הכירה בתרומתו.
ד ר כ י ע י צ ו ב
1. מטפורה מרכזית: הברכה
והמדבר. עמדנו כבר על התפקיד המטפורי של שני אלה, המשמש ציר מרכזי בשיר כולו.
נחזור כאן בקצרה על העיקר: הבריכה היא דימוי ליחיד-האמן ולכשרון היצירה שלו. המדבר
הוא דימוי לחברה, המשוללת מקורות יצרה משל עצמה. מבסיס זה מתפתחת שורה של ציורים
לשוניים סמליים: אימוץ יצירתו של האמן וההנאה ממנה מדומות לשתייה ממימיו וגם
לזיהומם. התנכרות החברה כלפי האמן ותרומתו מדומה להתנכרות למקור החיים ממנו היא
נזונה.
2. תשתיות מקראיות ומיתיות: א. ארמז ליציאת מצרים: אזכור
היאורות (ה"יאור" במקרא הוא הנילוס), ההליכה במדבר, חיפוש המים - כל אלה מכוונים לסיפור יציאת מצרים. אך כפי
שציינו, המשורר טוען את הסיפור במטען מיתי אוניברסלי של נדידת-עם וכולל בו לצד
יסוד המים גם את יסוד האש: המדורה הלילית המשמשת למטרות רבות: תאורה, חימום והגנה
בלילה המדברי הקר והמאיים; הפגת הבדידות וגיבוש חברתי.
ב. ארמז לסיפור יוסף: נורית צין[2] מצביעה על קוים מקבילים בין פרשת יוסף ואחיו
לבין סיפורו של הדובר בשיר: יוסף חלם על אלומתו שקמה בשדה, וגם לדובר "קם ארז
חלומי". יוסף חלם כי השמש והכוכבים משתחווים לו, וגם הדובר בשיר שומע
"לחש כוכבים". בהמשך הפרשה מתגשמים חלומותיו של יוסף, הוא עולה לגדולה,
ואחיו באים ומשתחווים לפניו, אך הם אינם מכירים אותו ("ויכר יוסף את אחיו,
והם לא הכירוהו", בראשית מב 8). עד כאן המקבילות. הסיום הוא שונה: יוסף
המקראי זכה להתוודע לאחיו ולזכות בהכרתם והוקרתם, ואילו הדובר בשירנו נשאר
בבדידותו, בלא שגדולתו תוכר. הבדל נוסף נעוץ בשינוי הרדיקלי שחל במהות הקשר: במקרא
מדובר באחים, ודגש רב מושם על האחווה (או העדר האחווה) בין האחים. גם מבחינה
מילולית, המילה "אח" על הטיותיה השונות מהווה מילת מפתח בסיפור. ואילו
בשיר שלנו לא מדובר באחים, ואפילו לא באנשים. הדובר נוקט במלים "רבים", "הם"
ו"הששים בלילות". כינויים מרחיקים ומנוכרים.
3. ניגודים: בשיר מופיעים ניגודים רבים. נעמוד עליהם בקצרה:
א. הבריכה והמדבר הם שני סמלים אוניברסליים מנוגדים, המייצגים חיים
ומוות, פריון ועקרות.
ב. המים והאש: השיר מסתיים במדורה גדולה. אמנם, "מדורת
הששון" אינה חייבת לעמוד בניגוד ל"ברכה השלוה". שניהם מייצגים יסודות חיוניים – המים והאש - המרכיבים את
העולם ומשלימים זה את זה. אך בשיר מעומתת האש מול המים: הברכה השלווה נעכרה, סביב
האש חוגגים בלא דעת, בלי הכרה בערך הברכה ובנזק שנגרם לה. אם נשאר במישור המטפורי:
האש אמנם חשובה, אבל במדבר המים יקרים לאין ערוך. האש אמנם חמה ומאירה את חשכת
הלילה, אך היא קצרת-מועד ודעיכתה ודאית. לעומת זאת, הברכה, מקור החיים, מְקֵרַה את מימיה ללא הרף והיא תקוותם האמיתית
והיחידה של ההולכים במדבר. החלת המשמעות על המציאות היא ברורה: "הששים
בלילות" מייצגים את החברה האטומה וה"צחיחה", אשר עורכת "חגיגות שוא" ו"מספרת
סיפורים לעצמה" ואינה מכירה ביצירה רבת הערך שממימיה שתתה.
ג. יחיד ורבים: כבר עמדנו על כך שהדובר נמצא לאורך כל השיר בעמדה
מבודדת מול האחרים, המכונים "הרבים". הדובר מרבה בביטויי יחיד: היתה לי,
מימי, חופי, ובעיקר – "יחידי וענו". על דרך הניגוד ה"רבים"
הם, כנראה, שחצנים, ובודאי נצלנים וריקנים. מצבו של הדובר בסיום השיר, מחוץ למדורת
השבט, מחוץ לשמחה הכללית, מעצים את בדידותו ואת הניגוד בינו לבין הרבים.
ד. הנגדה בין אשכולות מטפוריים: ניתן לחבר את שלושת הסעיפים הקודמים
לשני אשכולות מטפוריים: אשכול האש קשור בשיר בחברה, בהמולה, בזוהמה, בחוסר
אותנטיות (ניצול מקורות של אחרים), חד-פעמיות וחלופיות. אשכול המים מועמד
בניגוד לכל אלה. הוא קשור בשיר בבדידות, שקט ושלווה, נקיון וטוהר, מקוריות,
אותנטיות ונצחיות. יסוד המים הוא גם תמיד יסוד של חיים (המים כמקור-חיים),
החסר באשכול-האש.
4. מלים וביטויים בעלי משמעות כפולה: ברכה-ברכה, נהרו (זרמו, וגם
האירו), צופיות (ביטוי להתבוננות, השגחה וציפיה).
5. חזרות: המשפט "כי לא הכירוני" חוזר פעמיים,
ומדגיש את תחושת הדובר שהוא בלתי מוכר, בלתי מוערך, אולי בלתי מובן – ובעיקר –
בודד.
ש א ל ו ת
ל ד ו ג מ ה
1. תאר שלושה ניגודים בשיר, עמוד על משמעותם הסמלית (במידה וקיימת)
ועל תרומתם למשמעות היצירה.
2. הסבר מהו יחסו של הדובר לעצמו ול"רבים"), וכיצד יחס זה מעוצב
בשיר. בתשובתך התייחס לשני אמצעי עיצוב
(בגרות חורף תשס"ג).
3. מהי המשמעות של הברכה בעיני הדובר בשיר, וכיצד מתייחסים אליה
ה"רבים" הנזכרים בשיר? הסבר והדגם את דבריך. (בגרות קיץ תשס"ד).
