ש י ר
ל א ו ה ב י ם ה נ ב ו נ י ם / נתן זך
נושא :
שיר על אהבה.
רקע :
השיר מופיע בקובץ כל החלב והדבש, שפורסם ב-1971.
רעיונות מרכזיים : השיר בונה שני רעיונות מנוגדים : א.
האהבה האידיאלית היא האהבה הנבונה, שאינה רומנטית, ומבוססת על קשר יציב של שיתוף
ואחווה. ב. ההיפך: האהבה הנבונה איננה אידיאלית כלל, כי יש בה שגרה
מחניקה, איבוד העצמיות והסתגרות מפני העולם.
הקדמה : שיר
זה מציג בעיה מיוחדת בפני הקורא, מפני שנבנות בו, זו בצד זו, שתי קריאות שונות
והפוכות לגבי תופעה אחת: האהבה הנבונה. הקריאה הראשונה היא, לכאורה, נאיבית
ותמימה, והיא משבחת את התופעה. הקריאה השניה היא אירונית, מבקרת את התופעה ואף שמה
אותה ללעג. הדרך שבה בחרתי היא להציג אותן זו אחר זו וזו לצד זו. הדבר מאריך
את הפרשנות ומסרבל אותה במידה מסוימת, ועם
הקוראים הסליחה.
ת ו כ ן ו מ ב נ ה
שיר בן שלושה
בתים בעלי מבנה חופשי. מספר השורות בבתים אינו שווה וכך גם אורך השורות. חריזה
ספורדית (מפוזרת ו"אקראית").
הכותרת –
"שיר לאוהבים הנבונים" – נתפסת בתחילה כאוקסימורונית, כיוון שהיא מצרפת
הפכים: אהבה - שהיא בתחום הרגש,
ותבונה - שהיא בתחום השכל. אך ניתן גם
לראות בה התרסה, קריאת תגר של המשורר הן על המושג "אהבה רומנטית"
והן על ה"קיבעון הרומנטי" של הקורא. הכותרת מרמזת על האפשרות, שאהבה
אינה חייבת להיות נחלתו של תחום נפשי אחד בלבד – תחום הרגש – אלא יכולה גם לפרוח
בתחום המנוגד, לכאורה, תחום השכל, בקיצור, שיש דבר כזה, אהבה נבונה. למה, אם כן,
מתכוון המשורר? נקרא ונראה.
בית 1. קריאה מהללת
"שיר
לאוהבים הנבונים / אשר בתבונה יאהבו". החזרה על אותו רעיון בצורה כמעט זהה יכולה להתפרש כך: השיר מוקדש
לאוהבים הנבונים, ומי הם האוהבים הנבונים? אלה אשר יודעים לאהוב בתבונה. לא מתוך
ביטול הרגש, שהרי נאמר "אוהבים", אלא בשילוב הרגש בשכל. זאת
בניגוד לאוהבים הרומנטיים, שאהבתם כולה רגש, ללא קשר לשכל ולעתים בניגוד לו.
הזוג אשר יודע
לאהוב בתבונה, הוא זה אשר יזכה, על-פי קריאה זו, באושר, אליו נכספים הרומנטיקנים:
"ימיהם בנעימים יחלפו", ללא הטלטלות והמשברים הנובעים מהבסיס הרגשי
הסוער והבלתי-יציב של האהבה הרומנטית;
"גם ברדתם שאול לא יזקינו" -
הם "ישארו צעירים" עד יום מותם, כי הקשר הטוב ביניהם ישמור עליהם
גם מפני נזקי הזיקנה. במלים אחרות, זיקנתם לא תהיה כה קשה, כי אהבתם תשמר אצלם
יסודות וכישורים "צעירים";
"נצח לא יפרדו" – זו תמצית האהבה הנבונה: לדעת להיות ביחד לאורך
זמן. לבנות יחד "נעים", חיובי ופורה ולא הרסני ומכלה (לא גיהנום בשנים,
כמו שקורה לעתים קרובות באהבה הרומנטית). אולי זו הסיבה להדגשת רעיון היחד בסיום
הבית: "יחד יחיו / בבית אחד". סיום זה מהווה גם חוליית מַעֲבר מהבית
הראשון – שמתאר באופן כללי ומופשט את מהות האהבה הנבונה – אל הבית השני,
המתאר אותה במישור הקונקרטי והמוחשי.
קריאה אירונית
על פי הקריאה
האירונית, החזרה על אותו רעיון בשתי השורות הראשונות - "האוהבים הנבונים /אשר בתבונה
יאהבו" – נתפסת כהכפלה מיותרת, טאוטולוגית (מעגלית[1]),
ומלעיגה. בהמשך, המשפט "ימיהם בנעימים יחלפו" יכול לרמז על דלות-רגש
וחוסר להט, כי המילה "בנעימים" פושרת מדי לגבי אנשים מאוהבים. באמצע
הבית מצטברות בזו אחר זו קלישאות רומנטיות חבוטות
(הגוררות איתן אסוציאטיבית קלישאות נוספות, כמו "ויחיו באושר ועושר עד
סוף ימיהם"), שיוצרות אפקט "מחשיד" באשר לכנות כוונותיו של הדובר.
ובאמת, מה טעם ראה המשורר לתאר את חיי הזוג הלא-רומנטי באמצעות מיטב הקלישאות
הרומנטיות, אם לא כדי להלעיג, או לפחות ליצור דיסוננס? בסיום הבית חוזרת התחבולה
הטאוטולוגית ועוד ביתר שאת, בשורות -"נצח לא יפרדו. יחד יחיו/ בבית
אחד". רעיון היחד אינו מוכפל כאן אלא
"משולש", והאפקט האירוני, כמובן, מוגבר.
בית 2. קריאה מהללת:
בהמשך ישיר ל"יחד יחיו / בבית אחד" מכניס אותנו המשורר לביתם של
השנים, ועובר ממישור ההכללה וההפשטה אל מישור המציאות המוחשית.
מענין, שהמשורר בוחר להמחיש את מהות האהבה הנבונה דוקא בתחום, בזמן ובמקום
הנחשבים "רגשיים" ביותר, ולא "תבוניים": הלילה בחדר-המיטות של
הזוג. התיאור הקונקרטי יכול לייצג, מצידו,
את אורח חייהם ויחסיהם הממשיים:
"על משכבם
באין מילה" יכול לרמז, שהשניים אינם משמיעים הצהרות אהבה (שהן אמצעי-ביטוי
רומנטי) ואף אינם זקוקים למלים במצבים אינטימיים, כיוון שקיימת ביניהם הבנה ללא
מלים. ניתן אף למצוא רמז בביטוי "על משכבם" למעשה האהבה עצמו (קיום
יחסי-מין), שנעשה ללא מילה בגלל ההבנה האילמת ביניהם. בהמשך נמסרים פרטי-שיגרה
טריוויאליים, לא-רומנטיים בעליל, היכולים, למעשה, להעיד על איכות הקשר הזוגי בעצמה
גוברת: הפעולות האחידות יכולות לבטא את היות השניים "צוות מתואם", על
יסוד ההיכרות והשותפות העמוקה ביניהם; ה"ברכה" שהם מברכים זה את זו
יכולה להתפרש גם באופן קונקרטי כברכת "לילה טוב", וגם באופן מופשט יותר,
כמאפיינת את היחס ביניהם ואת תוצאתו (הם מביאים ברכה זה לזו); הדלקת אור קטן
לקריאה כאשר האחר ישן יכולה לבטא התחשבות הדדית, כלומר, מאפיין נוסף (וגבוה יותר)
של אהבה בוגרת: ראיית הצרכים של הזולת והכללתם במסגרת הפעילות האישית, וזאת לא באופן חד-פעמי, אלא כדרך-שגרה.
בסיום, "עין
המצלמה" מרחיבה את התמונה. היא כאילו
מתרחקת ממיטת הזוג וקולטת את הבית כולו: "את נשימת ילדיהם שומעים שעון / ורוח
חצות". אמנם, העדר סימני-פיסוק מבטל
כאן אפשרות של קריאה הגיונית ותקנית, אך לפחות אחת האפשרויות שהוא פותח היא תמונה
של שלווה והרמוניה: קולות הלילה היחידים שהזוג הנרדם שומע הם נשימת ילדיהם
(הישנים בשלוה), תקתוק השעון (קול מרגיע בעצם השגרה שבו) וקולה של רוח לילית, רוח
חצות, הנושבת מחוץ לבית, ובכך עוד מדגישה את החמימות והביטחון שבתוכו.
המילה
"ילדיהם" מגלה, שהזוג שלנו הוא
זוג ותיק, או, לפחות, לא זוג "טרי" (יש לו ילדים, בלשון רבים). מנקודת
ראות זו הוא מצטייר, איפוא, כזוג ששימר את אהבתו בתבונה, כיוון שבנה אותה על בסיס
איתן של אחווה ושותפות.
קריאה אירונית
שגרת החיים
המבורכת של האוהבים הנבונים יכולה להיתפס
גם כשגרת-חיים מאובנת של זוג "בורגני": השגרה הלילית שלהם יכולה להצטייר
כמשמימה, נטולת סקס, ויותר מזה- נטולת תקשורת ("על משכבם באין מילה");
הפעולות האחידות שלהם יכולות לצייר אותם כמי שאיבדו את עצמיותם, והתמזגו לישות
אחת. (בקריאה לאחור, אותה צמידות עד כדי אבדן-זהות משתמעת כבר בתיאור היחד
ה"דביק" שלהם בבית הקודם);
בלכתם לישון הם מבצעים פעולות מכניות ואוטומטיות, כרובוטים, כך שהתבונה
אולי מפעילה אותם, אבל הרגש מהם והלאה; הברכה, שהם מברכים זה את זו, נתפסת בהקשר זה כפורמליות שלא במקומה; גם מחוות
ההתחשבות היפה ("האור הקטן") נכנסת לאותה מסגרת של ריטואלים, המבוצעים
באופן אוטומטי, והתקבעו מתוך הצורך למנוע מריבות ולהסדיר נקודות-חיכוך – הכל כדי
לאפשר שגרת-חיים שקטה ובטוחה; שתי השורות האחרונות, הנעדרות סימני פיסוק, מאפשרות
קריאה, לפיה רק השעון והרוח שומעים את נשימת ילדיהם של השניים, ולכן הם גם
הופכים להורים מזניחים, או לפחות לאנשים חסרי רגישות.
בקיצור, אם
אמרנו, שתיאור חדר-המיטות מייצג את חיי הזוג, הרי לנו שיגרת הנישואים הבורגניים
(או ה"זעיר-בורגניים"), ששומר נפשו ירחק ממנה: בטוחה אך משעממת, ריקה
מרגש אך מבוססת היטב על שיקולי כדאיות, מאחדת את בני הזוג בתוך זהות אחת מחניקה,
המבטלת כל מרחב איש וביטוי עצמי.
בית שלישי. קריאה מהללת
קצת קשה לחזור
מהתמונה הסדוקה אל התמונה השלמה וה"תמימה", אך עלינו לעשות זאת: בשתי
השורות הראשונות - "שיר לאוהבים הנבונים / אשר בנו להם בית ואת דלתו
נעלו." - נוסף עוד יסוד חיוני לקיום אהבה נבונה: "סגירת הבית",
בניית חומה בינו לבין העולם, ביצור ה"יחד" הזוגי כנגד כוחות חיצוניים
ו"אורחים" בלתי-רצויים למיניהם. מאפיין זה בעייתי, והוא מנוסח בצורה
שאינה מחמיאה ביותר לזוג האוהבים. אך במפתיע, הדובר הוא ש"מתגייס"
לצידם. מהשורה השלישית הוא "נכנס לתוך השיר" ופונה ישירות אל האוהבים,
ההופכים להיות נמעניו. הוא מדרבן אותם בהתרגשות גוברת (הבאה לביטוי בפסיחות) לחזק
את ביצורי הבית (להגיף את התריסים, בנוסף לדלת הנעולה) ולא לתת לאיש להיכנס. את
העולם שמחוץ לבית הוא מתאר במטפורות שליליות ומפחידות: רוחות מנשבות בו, גשם יורד
בו ובעיקר, קר, קר בו מאד. ברור,
שזוג נבון לא יתן ליסודות מסוכנים כאלה לחדור לבית ולהרוס אותו. קישור היסודות
האלה עם "האורח", שאולי יבוא, הופך גם אותו ליסוד המאיים על הבית. וגם
המשורר עצמו שייך (ליתר דיוק, משייך את
עצמו) לאותם כוחות חיצוניים. תרצה לומר, גם הוא בין חסרי-המזל, שלא נתברכו
ב"בית", ויכולים רק להתפעל ממנו אך לא לבוא בשעריו ("ממצוקה/ לא
משפע הוא שר"). אפשר, שגם הוא בין אלה המאיימים על הבית, כי עצם כניסתם יכולה
להרוס את שנבנה בעמל כה רב. כך או כך או שניהם, נראה, שהדובר תומך בגלוי בהחלטתם
הנבונה של האוהבים לנעול את ביתם. הוא מפגין דאגה רבה כלפיהם ומזהירם מפני פתיחת
הדלת ל"אורח", מעשה בהחלט לא-נבון בהקשר בו הוא מוצג. ברוח זו מסיים
הדובר את השיר בספק ציווי ספק ברכה: "השארו חבוקים".
קריאה אירונית
הקריאה האירונית
מבוססת על כל הרמזים הקודמים, שכבר חתרו תחת התמונה המושלמת של הזוג, והיא מתחזקת
בבית זה. הקו האירוני, שחשף את הצד הדוחה של יחסי הזוג בינו לבין עצמו, מגלה עכשיו
את מה שמאפיין את יחסיו עם החברה הסובבת אותו: "שיר לאוהבים הנבונים / אשר
בנו להם בית ואת דלתו נעלו." המבט
האירוני ימצא פה ביקורת על מוסד הנישואים הבורגני, המתבצר בתוך עצמו וסוגר שעריו
כלפי העולם, במיוחד כלפי אלה השונים ממנו. נרמז, שההסתגרות נעשית גם מתוך צורך
הישרדותי (כי כל דבר בחיים הממשיים, הטבעיים, מאיים על הבועה הזוגית המלאכותית)
וגם מתוך התנשאות כלפי ה"אחרים".
המשורר, המופיע בשיר, יכול לייצג את כל הבודדים, ה"חריגים" –
וכמובן, האמנים - שאינם רוצים או אינם יכולים "להתברגן" - להיכנס למסגרות המלאכותיות והחונקות של מוסד
הנישואים. את אלה מנדה הבורגנות, ואף רואה בהם איום.
וכך, רוח אירוניה
ואף ציניות שורה על הכל: בתיאור החוץ "הקר" ממנו מתחבא הזוג
הבורגני; בדברי הזירוז של הדובר - "הגיפו היטב את התריסים", "אל
תפתחו את הדלת"; בהזכרת
ה"אורח", שהתדפקותו על הדלת בשעה כה מאוחרת (וקשה) מעידה ללא ספק על
מצוקתו הרבה (והיא כקריאת s.o.s,
קריאה להצלה), מצוקה שרק אטומי-לב יתעלמו ממנה;
בביטול המשתמע של דברי המשורר עצמו, בחינת "אל תשימו לב אליו, רק
הקנאה מדברת מגרונו"; ובאמירה החותמת את השיר – "השארו חבוקים". כאילו אמר הדובר: אינני מצפה מכם
לכלום. אני בז לכם. השארו חבוקים בתוך הבועה הבורגנית הקטנה שלכם.
ס י כ ו ם
: השיר מקשה על הקורא להגיע להחלטה
חד-משמעית באשר לכוונת המשורר: האם הוא מהלל את האהבה הנבונה או לועג לה ומגנה
אותה? האם הזוג זוכה לשבח בשל יכולתו
לאהוב בתבונה, או ללעג על הזוגיות הזעיר-בורגנית שלו? האם משבחים את הרגישות
והמסירות ההדדית או מגַנים את המכניות של היחסים?
האם חשוב שהזוג יסתגר מפני העולם כדי לשמור על חלקת האלהים הקטנה שלו, או
שהסתגרותם פסולה?
על-פי הפרשנות
הראשונה, לפנינו אוֹדַה (שיר תהילה) לאהבה הלא-רומנטית, בדרך של הנגדה כלפי האהבה
הרומנטית. זו האחרונה מתקשרת באופן מקובל לרגשות
עמוקים, סוערים, מיוחדים, לא יומיומיים. האהבה הרומנטית מטלטלת, מרימה לגבהים
ומשליכה לתהומות, ומשבשת – לטוב ולרע – את שגרת החיים. יש בה התרגשות עזה וקוצר נשימה. לעומתה, האהבה
הלא-רומנטית היא מתונה ומאוזנת, מבוססת על ידידות ושותפות, על חיבה והתחשבות
הדדית, על "יחד", ולכן היא נבונה כי היא מביאה הנאה ובטחון, ומחזיקה זמן
רב. על חוסר ההתרגשות (ולא חוסר הרגשות) היא מפצה באורך נשימה שאורכו כמשך החיים.
לכן המשורר, לאחר שלגלג על היחד הדביק של האוהבים הנבונים וביקר אותם על הסתגרותם,
בכל זאת אומר להם: "השארו חבוקים". הוא כאילו מכיר בתבונה שבמעשיהם: מי
שמצא קשר כזה, כדאי לו לשמור עליו גם במחיר הסתגרות, כי זוהי האהבה האידילית.
על פי הפרשנות
השנייה, האירונית, כל דבר חיובי הנאמר על הזוג יכול להתערער ולהתבטל, כפי שהראינו
לעיל. לכן גם הסיום "השארו חבוקים" אינו יכול להיקרא כפשוטו, אלא גם
כאירוניה. עם זאת, בראייה כוללת של השיר, הפרשנות האירונית אינה יכולה לעמוד
כאפשרות היחידה, כי האפשרות ה"תמימה" מערערת עליה שוב ושוב. כך,
נמצאות שתי הפרשנויות במצב של ביטול הדדי, כאשר אף אחת מהן אינה יכולה לבטל את
רעותה, ואינה יכולה גם לעמוד לבדה.
האפשרות
השלישית היא, איפוא, שהמשורר ביקש להעמיד את אותה דו-משמעות, אותה אמביוולנטיות,
כמשמעות הסופית של השיר.[2]
הוא איפשר לנו לראות את פניה השונים של "האהבה הנבונה", גרם לנו לחוות
את הרגשות הסותרים שהיא מעוררת: הערכה ובוז, משיכה ודחייה, קנאה וביקורת, כמיהה
ולגלוג. ולבסוף, הוא הותיר אותנו עם השאלה, האם יש בכלל דבר כזה, "אהבה
נבונה", ומהו?
ד ר כ י ע י צ ו ב
סקירת דרכי העיצוב "סובלת" במידה רבה מהשניות ממנה
"סובל" השיר:
1. חזרות.
א. החזרה על שורת הכותרת - "שיר
לאוהבים הנבונים" - בראש כל בית. חזרה זו
יכולה, מצד אחד, לבנות את השיר כשיר תהילה. ככזו, ניתן לראות בה שורה נוסחתית בדומה
ל"שיר המעלות", הפותח שורת מזמורים בספר תהלים. מצד שני, חזרה זו יכולה
ליצור אפקט אירוני, משום שאם השיר איננו שיר-תהילה חד-משמעי, החזרה על
השורה הזו מנמיכה את הזוג ומלעיגה אותו. בנוסף, האפקט האירוני יכול לנבוע גם מעצם
העובדה, שמדובר בשיר מודרני, שנוסחאות ה"אודה" זרות לרוחו.
ב. החזרה
הרעיונית בבית הראשון: ההכפלה ב"שיר לאוהבים הנבונים / אשר בתבונה
יאהבו", והשילוש ב"נצח לא יפרדו. יחד יחיו / בבית אחד". כפי
שהראינו לעיל – חזרות אלה יכולות לתרום לראייה המפרגנת כלפי הזוג, מצד אחד, ומצד
שני הן יכולות לתרום לראייה המלעיגה אותו.
2. חריזה.
כאמור, החריזה בשיר אינה קבועה. אפשר עם זאת, להצביע על שתי תופעות בעלות משמעות
בחריזה. א. החרוז הדקדוקי בבית הראשון: השורות 2-5 נחרזות בחרוז דקדוקי, המופיע גם
באמצע שורה 5: "יאהבו/יחלפו/יזקינו/ יפרדו/ יחיו". אמנם החרוז עצמו אינו
אפקטיבי ביותר, גם משום טבעו וגם בגלל המקצב החופשי של השיר, אשר מטשטש אותו. בכל
זאת, יש בו כדי לתרום לאופי ה"קלאסי" של הקלישאות הרומנטיות.
ב. החריזה
הפנימית בבית האחרון: "בחוץ קר / [...] ומצפים בחוץ למטר / [...] מאוחר /
[..] לא משפע הוא שר". החריזה והחזרה על תיבת "םַר" מהדקת
את הבית - האקספרסיבי מכולם -
ותורמת לאופיו ה"פיוטי".
3. פסיחות:
בבית האחרון מרובות הפסיחות. הן מופיעות בשש מתוך שבע השורות המרכיבות את פנייתו
של הדובר אל הזוג. הפסיחות, היוצרות הפסקות וקיטועים מפתיעים במהלך הדברים, יכולות
לבטא את המעורבות וההתרגשות של הדובר, בניגוד לריחוק שננקט בבתים הקודמים, וגם את
האמביוולנטיות והרגשות הסותרים שהוא חש כלפי האוהבים הנבונים.
4. מוטיב
מוות סמוי: קיימים בשיר מלים וצירופים, המרמזים או מעוררים אסוציאציות של
מוות:
בבית הראשון נכנס
המוות לשיר באופן גלוי בצירוף "ברדתם שאול" ובאופן סמוי הוא מתרמז
מהצירופים: "שיר לאוהבים [...] / ימיהם בנעימים יחלפו / [...]
נצח לא יפרדו". נבנה כאן ארמז לפסוק: "הנאהבים
והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו". (שמואל ב', א 23. קינה על שאול
ויהונתן שנפלו בקרב. ההדגשות הן על המלים המשותפות לשיר ולמקור המקראי).
בבית השני, הביטוי
"על משכבם" מזכיר את הצירוף "ינוחו בשלום על משכבם" מתפילת
האשכבה. עצימת העינים המשותפת והשינה העמוקה של הזוג יכולה להיתפס גם
כ"שנת-מוות". צמד המלים "רוח חצות" מחזק את יסוד המוות, תוך
הכנסת אוירת מסתורין לשיר: "רוח חצות" יכולה לרמז גם על
"רוח-רפאים", וגם על השעה, שבה מופיעות רוחות רפאים.
בבית השלישי
"האורח" המסתורי - המגיע
ב"לילה אשר כזה", כה "מאוחר" (שעת חצות?), ואשר אסור לפתוח לו את הדלת - נושא עמו סימני היכר של רוח-רפאים, או אף של
המוות עצמו.
לסיכום, מוטיב
המוות הסמוי תורם בוודאי לראייה המנמיכה את האוהבים הנבונים. הוא מקנה להם
תכונות-לוואי של חסרי-חיים, "מתים
בחיים". תכונת-הלוואי הדמונית של ה"אורח" בבית השלישי יכולה להדגיש
את עליבות הזוג, הרואה בכל
"פריצה" למעגלו איום קיומי.
ש א ל ו ת
ל ד ו ג מ ה
1. תאר את היחסים בין בני הזוג בשיר. ציין
והסבר שני אמצעים הממחישים את
היחסים
ביניהם.
2. האם יחסו של
הדובר אל זוג האוהבים הוא יחס של הערכה, של לגלוג איורני או שילוב בין שניהם? הסבר ובסס את דבריך על מובאות מן השיר. (בגרות קיץ תשס"ב).
3. א. כיצד האהבה
והתבונה של "האוהבים הנבונים" באות לידי ביטוי בשיר?
ב. מהי,
לדעתך, עמדת הדובר כלפיהם? הסבר את דבריך (בגרות חורף תשס"ד).
ע
י ו ן נ ו ס ף
1. עדות המשורר על שירו: בחודש אפריל 2004 התראיין נתן זך בתכניתה
של אבירמה גולן "בקריאה ראשונה". בשלב מסוים בשיחה עלה נושא השיר
"שיר לאוהבים הנבונים". זך אמר בחיוך, כי השיר מהווה בעיה למורים
ותלמידים, כיוון שאינם יכולים להחליט אם הוא אירוני או לא. כאשר ביקשה גולן לקבל
את פרשנותו שלו, אמר זך דברים מהם השתמע, שהשיר הוא אירוני. החלטתי להתקשר אליו,
ולנסות לקבל "תשובה סופית".
והרי ה"תוצאות": בשיחתנו טען המשורר, כי למרות מה שהשתמע מדבריו
בראיון, השיר הוא דו-משמעי מתחילתו ועד סופו. הוא חזר על כך כמה פעמים, וציין, שהיסוד של
השיר הוא אותה דו-משמעות, אשר אינה מאפשרת "פתרון" חד-משמעי. אני
הקשיתי לגבי כמה ביטויים בשיר, כולל הסיום (שלדעתי הוא מפרגן) - "השארו
חבוקים" - אך המשורר עמד על דעתו: הכל דו-משמעי. ראיתי לנכון להביא
שיחה זו לידיעת הקוראים. היא מחזקת את הפרשנות הסופית של השיר וראוי שתילקח לתשומת ליבם של מורים ותלמידים
כאחת, במיוחד אלה אשר רואים בשיר את ההיבט האירוני בלבד.
2. הקשר תיאורטי.
עיון בעמדתו הביקורתית של זך כלפי הרומנטיקה.
נבהיר
מלכתחילה, שבמושג "רומנטיקה" אין הכוונה רק לאהבה, אלא למושג כללי יותר,
ש"האהבה הרומנטית" היא חלק ממנו.
הרומנטיקה,
או הרומנטיזם, היא זרם מחשבתי שהתפתח בראשית המאה ה-19, (וכפי שאומר זך, עדיין
נמצא איתנו כאן) ומצא לו ביטוי רב בספרות ובאמנות. הגישה הרומנטית התפתחה
כאנטיתיזה כלפי הניאו-קלאסיקה ובעיקר כלפי הרציונליזם, שהיה הזרם הדומיננטי
של התקופה. לכן, גם הגדרתה של הרומנטיקה – שתינתן כאן בקיצור נמרץ - תובן טוב יותר על רקע הניגוד:
באופן בסיסי
ביקשה הרומנטיקה להיאבק ב"שלטון השכלתנות" (ratio) ולהחזיר לרגש (emotion) את מקומו הראוי. היא דחתה את המציאות
הקונקרטית – על פרטי-פרטיה השגרתיים –
כמציאות היחידה הקיימת, ושאפה אל "מציאות שמעבר": יותר יפה,
נאצלת, מושלמת. הרומנטיקה העמידה בראש את הרצוי, ולא את המצוי: בניגוד למציאות,
שבה שולט הבנלי, הממוצע ונעדר-השלמות, הרומנטיקה העמידה אידיאל של שלמות,
תוך פנייה אל הקיצוני: הנשגב, המיוחד והנפלא (וגם היפוכם: הרוע הרומנטי הוא רוע
מוחלט, מפלצתי ושטני). בריחתה של
הרומנטיקה מהמציאות האפורה היא גם בריחתה מהרציונליזם, המשליט את חוקיו היבשים על
מציאות זו. היא בפירוש העדיפה את הרגש על-פני השכל, את הדמיון על-פני
הקליטה החושית הקונקרטית, את הקיצוני
והחריג על-פני הממוצע, את הנצחיות והאלמוות על-פני חלופיות-החיים, את הפולקלור העממי (מיתוסים ואגדות) על-פני
ההגות האינטלקטואלית.
עד כאן לגבי
הרומנטיקה (או הרומנטיזם) כזרם ששילב הגות ואמנות. מכאן ניתן לראות, כיצד משתלב בו
מושג "האהבה הרומנטית". משמעותו של מושג זה היא, אם כן, אהבה, שהרגש
תופס בה מקום מרכזי. אהבה מושלמת, נשגבת ונצחית. האהבה הרומנטית תמיד
מנצחת, והאוהבים הרומנטיים זוכים "לחיות באושר ועושר עד יומם האחרון".
ומכאן לנתן
זך: עמדתו הביקורתית של המשורר כלפי הרומנטיקה – עמדה שניתן לכנותה
"אנטי-רומנטית" - נדונה בהרחבה גם על-ידי המשורר עצמו (במאמרים והרצאות) וגם על-ידי מבקרים וחוקרים שונים (ברוך, מזור,
מילמן). זך יוצא בעיקר נגד אספקטים מסוימים של הרומנטיקה (שאינם נוגעים לאהבה
דוקא): הכפירה שלה בעקרון-המציאות; בריחתה מן המציאות אל אידיאלים בלתי-מושגים;
חוסר הבגרות וחוסר הגמישות שלה; ראיית השחור-לבן הבלתי מתפשרת שלה, שאינה משלימה
עם חוסר-השלמות של החיים, ומובילה לבחירה במוות (במאמרו "במילכוד
הרומנטי" עומד זך על הכמיהה למוות – כיסוד תמטי ותוכני גם יחד - כמאפיין הבולט והמרתיע ביותר של הספרות
הרומנטית).
העמדה
הביקורתית הזו מוצאת לה, כמובן, ביטוי גם בשירים. יוסף מילמן מציין את הדה-רומנטיזציה
כיסוד הראשון מבין ארבעת היסודות בשירת זך, להם מוקדש מחקרו.[3] אך הדברים אינם מסתיימים בכך. למעשה, אנו
נמצאים עדיין רק בחצי הדרך להבנת עמדתו של זך (וגם זה נתון בסימן שאלה, כפי
שנראה).
מילמן מתבסס על
מאמרים של זך (בעיקר על הספר קווי אויר) שבהם הביע את ביקורתו כלפי
הרומנטיקה, כפי שתומצתה לעיל. אבל זה אינו סוף פסוק. כיוון שזך מודה במאמרים אלה, כי גם הוא "נגוע" ב"נגיף הרומנטי", ויותר מכך,
כל מי שצמח בתרבות המערבית חייב להיות "נגוע" בו, ולמעשה, לשום יצירה
אין ערך בלעדיו. [4]
את ההודאה
ב"כשל הרומנטי" שלו עצמו מלווה זך בהצעה חדשה לסדר, שעיקרה חלוקת
הרומנטיקה לשני סוגים: "רומנטיקה נאיבית" אותה הוא מציע לנטוש,
ו"רומנטיקה מעודכנת", או "ריאליסטית", אותה יש, לדעתו,
לאמץ. ה"רומנטיקה המעודכנת"
היא זו שאינה מתכחשת ל"שאיפה אל מה
שמעבר" (שהיא יסוד חיוני של רוח היצירה) אבל שומרת על קשר עם המציאות
(יסוד שגם הוא חיוני ליצירה) מתוך "ריחוק של מודעות עצמית אירונית, המונע את
ניתוקה מן הממשות." לגבי זך, אומר
מילמן, זוהי הרומנטיקה האפשרית היחידה.[5] אבל האם אפשרי באמת צירוף כזה של דבר והיפוכו?
התשובה היא, שצירוף זה אולי אפשרי, אבל הוא תמיד קונפליקטואלי. כלומר, הוא
עומד בסימן המתח הנובע מן המאבק הפנימי בין "הנגיף הרומנטי" בנפשו של
המשורר לבין הביקורת העצמית המרסנת ומבטלת אותו.
אם להשתמש באחד
הניסוחים של מילמן, זך הוא רומנטיקן ואנטי-רומנטיקן בעת ובעונה אחת. הוא
"רומנטיקן בעל מצפון רע, הלוחם ברומנטיקה שבתוכו מבלי שיעלה בידו להדבירה,
ועם זאת, מבלי שיאות להשלים עמה."[6]
הקונפליקט הפנימי
הזה מתבטא בשירים ובפסוקי שיר. מילמן בוחר
בדוגמה מתוך השיר "רומנטיקן" (שממנו לקחה מירי ברוך את שם ספרה,
"הרומנטיקן המר"):
אני רומנטיקן מר מאד.
כשאני עם עצמי, אני רומנטיקן חם מאד.
כשאני עם אחרים, אני רומנטיקן קר מאד.
(כל החלב והדבש, עמ' 63).
הקורא מוזמן
לקרוא את הניתוח המאלף של שלוש שורות אלה. כאן נסתפק באמירה המסכמת של מילמן:
האני-השר בשורות אלה הוא
"סכיזופרני", עוטה מסכות, והוא משאיר את הקורא בתהייה, מי הוא
באמת. זו היא התוצאה של אותה תרכובת
מוזרה בין מבע רגשי קרוב לבין התבוננות מרוחקת ואירונית, התרכובת ממנה עשויה "הרומנטיקה
המעודכנת" של זך.[7]
עד כאן ההקשר העיוני. האם ניתן
ליישם אותו על "שיר לאוהבים הנבונים"? האם לפנינו דוגמה לנסיון של זך
לתת ביטוי פואטי ל"רומנטיקה המעודכנת" שלו? אם אכן כך הוא, לפנינו הסבר
אפשרי למורכבותו של השיר. הדבר דורש עיון מדוקדק, המביא בחשבון את כל המרכיבים,
בתרכובתם הישירה וההפוכה גם יחד. דבר זה לא נעשה כאן, והוא נשאר כאתגר למי שרוצה
להצטרף למסע הגילויים של שירת זך.
