ש
י ר א מ י ו ה נ ח ל / אורי
צבי גרינברג
נושא : שיר געגועים לאם,
שנרצחה בשואה.
רקע : השיר פורסם
ב"ספר העיגול", שיצא בהמשכים בשנת תשי"א (1951) ב"לוח
הארץ".
אצ"ג היה קשור מאד להוריו, ואת רגשותיו העמוקים כלפיהם הביע בשיריו
עוד לפני השואה. ב-1939, כאשר כבשו הגרמנים את פולין, שהה אצ"ג בוארשה,
בשליחות התנועה הרביזיוניסטית. הוא עצמו הצליח לצאת במהירות מוארשה הכבושה ולחזור
לארץ, אבל הוריו הזקנים - מהם לא הספיק
להיפרד - נשארו בלבוב ונרצחו על-ידי הנאצים. כאב האבדן, הזעם ותחושת-האשמה על
נטישת ההורים – כל אלה הפכו ליסודות מרכזיים בשירתו לאחר השואה.
רעיונות מרכזיים : א. העלאת זכרון האם בימי נעוריה
היפים. ב. קינה על מותה
האכזרי. ג. הבעת אשמה על
נטישתה ועל העדר נקמה.
ת ו כ ן ו מ ב נ ה
בשיר שלושה בתים, שאינם שווים באורכם - שניים ארוכים ואחד קצר. אורך השורות
משתנה. קיימת חריזה, אך היא אינה קבועה.
כותרת: "שיר אמי והנחל". הכותרת ממקדת את התמונה העיקרית:
אמו הצעירה של הדובר רוחצת בנחל. העובדה, שהכותרת איננה מכינה את הקורא לסוף
הנורא,יוצרת אפקט מפתיע, ואף אירוני, לאחר סיום הקריאה. הנחל מייצג חיים, אך החיים
הם רק צד אחד במשוואה הנוראה שהשיר בונה.
בית ראשון, האם יורדת אל הנחל: הבית פותח במילה "ואולי",
המרמזת על תחום הביניים בין מציאות לדמיון. הדובר רואה בעיני רוחו את הנחל שליד
הכפר בשעת דמדומים, ואת אמו הנערה, שבאה לרחוץ בו. הנערה "אדומת-השיער"
עוברת את גדרות הזרדים של גני הפירות, מגיעה אל הנחל, פושטת את בגדיה ונכנסת למים
בכתונת המשי שלה. הדובר מתפעל מהיופי והכוח של אמו השוחה. בעיניו היא
"אלוהית". הוא מסיים כפי שהתחיל, בתיאור המקום: "דומיה וניחוח
פירות מסביב", ומוסיף לתמונה אפיוני זמן: לפני שהוא עצמו נולד, ואפילו לפני
שאביו הכיר את אמו.
בית שני, האם עולה מן הנחל: שוב מתאר הדובר את שערה האדום של אמו
ואת "לבנת הבתולים" של כותנתה. התיאור מעלה בדרך האסוציאציה היטהרות או
טבילה במקווה: האם ירדה אל הנחל, טבלה בו ועלתה ממנו. תיאור שערה ה"נוגֵהַּ
בְּאֶשיָּה", כלומר, באש אלוהית, מחזק את רושם הטהרה ואת הצד הרוחני של
התיאור (יש לזכור, שאמו היתה אשה שומרת מצוות). זאת, בלא לקפח את הצד החושני,
המשלב את "בערת הראש", אדום השיער, באור השקיעה.
כפי שעשה בבית הקודם, גם כאן משלב הדובר בתיאור האֵם אמירה של צופה מהצד:
הוא מציין, שהאם אינה מודעת לנוכחותו, נוכחות הבן המבוגר, המתבונן בה. אמירה זו
מחזקת את האופי החלומי, העל-מציאותי של הסיטואציה. הבית מסתיים בחזרה מדויקת על
תיאור סביבת הנחל: "גדרות הזרדים החומים של גני הפירות", דבר המרמז על
הדרך חזרה מן הנחל. השורה האחרונה כעין "תפארת סיום", חותמת בסינסטזיה
(עירוב חושים) של מתיקות: מתיקות הפירות ומתיקות השקיעה, שמרמזות על
"מתיקות" הזמן והמקום, וכמובן, מתיקות הנערה, גיבורת המחזה.
בית שלישי, קינה על מות האם: הבית נפתח בקריאת כאב: "הה".
מן השורה הראשונה נראה, כי הצער הוא רק על כך, שראשה היפה הלבין, כלומר הזדקן, אך
בַּשוּרות הבאות מגיעה הזוועה: ראש האם התבוסס בדמו, כי נרצחה על-ידי גרמני. השורה
האחרונה מכה על חטא ואשמה: הבן המבוגר לא נקם את מות אמו ואפילו לא כרה לה קבר.
ס י כ ו ם : השיר מתאר שתי סיטואציות קוטביות, שמהפך מחריד
מתרחש ביניהן. שני הבתים הראשונים ארוכים, בעלי אופי חלומי, ובהם מופיעה האם
הצעירה רוחצת בנחל, במלוא יופיה וכוחה. הבית האחרון קצר, חטוף, בעל אופי מציאותי,
ומתאר את סופה של האם הזקנה: רצח אכזרי בידי הנאצים.
ד ר כ י ע י צ ו ב
1.
הנגדות:
החיים מול המוות: ההנגדה הבולטת בשיר היא בין החיים לבין המוות.
תמונת הרחצה בנחל היא תמונה של חיים במלוא פריחתם, פריחה פיזית ונפשית. הנחל עצמו
מייצג חיים וכך גם הטבילה בו. האם הצעירה והיפה מתוארת בשעה של הנאה והיטהרות, מוקפת "תפאורה" קסומה,
תיאור היוצר אסוציאציה לנימפה ופיית-יער. החושניות העזה מאוזנת על-ידי יסודות
רוחניים: הצבע הלבן מרמז על בתוליות וטוהר; הטבילה בנחל מרמזת על הטהרות (כמו
טבילה במקווה) והעיקר, האֵם נושאת יסוד אלוהי: "אלוהית היא
במים", "באֵשיָה נוגה ראשה".
לעומת זאת, תמונת המוות היא תמונה של רצח זוועתי. בניגוד תהומי לתמונת
החיים, שיש בה יופי, כוח וגאוה
("נאווה בכוחה"), תמונת המוות היא תמונה של כיעור, חולשה והשפלה
("הראש...נכפש... בעפר").
בניגוד לאווירת ההתעלות והקדושה ("אלֹהית",
"בְּאֵשְיָה") בתמונת המוות שולטים היסודות האנושיים הנמוכים ביותר:
אכזריות ורצחנות חייתית. בנוסף, תמונת
החיים כוללת פרטים פיזיים רבים של האם, (אמנם תוך דגש על הראש). לעומת זאת, תמונת
המוות ממוקדת רק בראש. הראש היפה, שנישא בגאון בכל שלבי תמונת החיים
(בירידה אל הנחל, בשעת השחייה ובעליה מן הנחל) רוצץ והוכפש בתמונת המוות.
הנגדות משניות, המעבות את ההנגדה המרכזית:
ב. צבעים נושאי משמעות, אדום ולבן: שני צבעים אלה
ממלאים תפקיד מיוחד בשיר. שניהם מייצגים את האם, אך תפקידם מתהפך מתמונה לתמונה.
בתמונה הראשונה, תמונת החיים, מייצג האדום – צבע שערה של האם – את נעוריה ויופיה.
זהו צבע החושניות והלהט. הצבע הלבן - של
כתונת המשי שלה – מייצג את בתוליה ואת טהרתה.
שילוב הצבעים הקונטרסטיים מתמזג בהרמוניה של יופי פיזי ורוחני. בתמונת המוות, לעומת זאת, חל היפוך: השיער
האדום הפך ללבן, כך שצבע זה מייצג את זקנתה של האם, והצבע האדום, צבע הדם השפוך,
מייצג את הרצח וההשפלה. דמה של האם מכתים את לבנת שערה וכך, בהיפוך מזעזע, יוצר
שילוב הצבעים תמונת זוועה של ראשה המרוצץ.
ג. הבדל כמותי: תמונת החיים ארוכה, מתפרשת על שני בתים רבי-שורות
ותופסת את רוב השיר. לעומת זאת, תמונת המוות קצרה מאד – בית אחד בן ארבע שורות.
כאילו אין הדובר מסוגל להרבות במלים, מרוב כאב וזעם. ד. נעורים מול זקנה: האם בתמונה הראשונה
היא צעירה אדומת שיער בשיא עלומיה, ואילו בתמונה השניה היא זקנה לבנת-שיער.
2. חגיגת חושים, סינסטזיה (עירוב
חושים): בתמונת החיים (שני הבתים הראשונים) שולטים צבעים חמים: אדום וחום.
המלים "דמדומים" ו"ערוב היום" מרמזות גם על גווני-שקיעה
באדום-זהוב. אל ההנאה של חוש הראייה מצטרפות הנאות-חושים אחרות: חוש-הריח קולט "ניחוח פירות", וחוש-הטעם
קולט מתיקות "שנוספה על מתקם
מתיקות דמדומים". כך מתערבבים המראות, הריחות והטעמים לחוויה ששולטת בה
המתיקות: מתיקות צבעי הנוף וריחותיו, מתיקות הפירות הבשלים וכמובן, המתיקות
המתרמזת של הנערה.
3. הטרמה: בתמונת החיים יש שורה אחת, שיכולה להתפס בקריאה
שניה כפוגמת בהרמוניה: הנחל "שוטף פי
סדנו של העץ הכרות". במקום לתאר עצים, הצומחים על גדת הנחל, מציין המשורר
דוקא עץ כרות אחד. כך "נשתל" רמז מטרים של מוות בתחילתה של תמונת-החיים.
העץ הכרות בתחילת השיר מטרים את רצח האם בסופו. (קישור זה פועל גם לאחור. בדרך
האסוציאציה מדומה האם לעץ רענן, שצמח ליד הנחל).
4. מרכז ורקע בתמונת החיים: הבית הראשון מתחיל בתיאור
הנחל, והנערה (האם) מופיעה רק באמצע השורה הרביעית. הדבר נעשה באופן תחבירי על-ידי
הקדמת שלוש פסוקיות לוואי, המתארות את הנחל וסביבתו, לפני הכנסת עיקרי המשפט
(הנשוא והנושא) – "תבוא הנערה". חלקו השני של הבית מוקדש ברובו
לתיאור האם - היורדת ורוחצת בנחל - ומקצתו לתיאור הבן
המתבונן. הבית השני ממשיך בתיאור האם העולה מן הנחל, עובר לתיאור הבן, חוזר
לאם, ומסיים ברקע: השקיעה והגנים שליד
הנחל.
תמצית המבנה היא, אם כן: נוף
– אם – בן ; – אם – בן – אם - נוף.
עיצוב זה מגבש את שני הבתים לחטיבה אחת,
אשר במרכזה האם והבן, ואילו הנוף – הנחל, הגנים והשקיעה - משמש כמסגרת רקע.
5. נוכחותו של הדובר-הבן:
למרות שהאם היא הדמות המרכזית בשיר, קריאה מדוקדקת מגלה, שדמות הדובר, הנוכחת בכל
הבתים, תופסת בה מקום חשוב. הדובר מדגיש
את הקשר בינו לבין אמו באמצעות חזרות על המלים "אם-בן"
והטייתן, הרבה מעבר לנחוץ מבחינת האינפורמציה (שהרי הכותרת – "שיר אמי
והנחל" - כבר מגדירה את הקשר בין הדובר לדמות שבשיר):
"הנערה, היא אמי.. דמדומים.";
"והנה היא עולה מן הנחל.. אמי:";
"ואין היא רואה את
בנה המבוגר / העומד ורואה את אמו".
בבית האחרון המילה "אֵם" אינה מופיעה. נותר רק הבן-הדובר, כאבו
ורגש האשמה שלו, על שלא נקם את מות אמו ואף לא הביא אותה לקבר: "והבן לא שִלם ואת הבור לא
חפר."
6. סימני פיסוק: עוצמת הרגש כלפי האם מיוצגת דוקא באמצעות
שלוש הנקודות (...), המופיעות בסמיכות למילה "אמי".[1] אחד
התפקידים של סימן-פיסוק זה הוא לרמז על מצב, שבו המלים "נגמרות", כי אין
בכוחן לבטא את מה שמרגיש הכותב. תפקיד נוסף, ולא רחוק: לתת לקורא להשלים את החסר
בעצמו.
ש א ל ו ת
ל ד ו ג מ ה
1. מי הוא הדובר, ומה הם הרגשות שהוא מביע בשיר? בתשובתך עמוד על שתי
דרכי עיצוב בהבעת רגשות אלה.
2. בשיר זה יש ניגוד עמוק בין שני הבתים הראשונים לבית האחרון.
הסבר מהו הניגוד, כיצד הוא מעוצב בשיר, ומהי תרומתו למשמעות השיר.
(בגרות חורף תשס"ג).
3. הדובר בשיר מתאר מצבים שלא נכח בהם. הסבר והדגם כיצד תיאור מצבים
אלה בא לידי ביטוי לאורך השיר. בתשובתך כתוב גם על הרְגָשות של הדובר,
המשתקפים בתיאור מצבים אלה. (בגרות קיץ תשס"ד).
[1] ) אצ"ג נקט פה בפיסוק מקורי: שתי נקודות (..) במקום שלוש, דבר
שלא מצאתי לו הסבר. מכל מקום, דינן של שתי נקודות כאלה, בסיום מילה, הוא כדין
שלוש.
