ר
ק ע ל
ע צ מ י / ר ח ל
נושא: שיר לירי על כשלון ואכזבה בחיים.
רקע: השיר כלול בקובץ "נבו" (1932), שיצא
שנה לאחר מותה של רחל. הוא נושא את התאריך ד' אדר תר"ץ (1930), כלומר, כשנה
לפני מותה.[1]
רעיון
מרכזי: הדוברת מאוכזבת,
ומרגישה כי נכשלה בחייה וכל תקוותיה נכזבו.
הסבר
מלים:
זדונה -
מרושעת, עושה רע בכוונה.
שָֹמָה
לְאַל – הכשילה, ביטלה (אבן-שושן:
שללה, ביטלה, הכזיבה).
ארחותי
– דרכי.
הליז
– עיקם, גרם לסטיה (מהדרך). במילון אבן-שושן אין פועל "הליז". יש
תואר "נלוז":
עקום, סוטה מן הדרך
הישרה.
טמיר
– נסתר, חבוי
כזבתם
– שקרתם.
ת ו כ ן ו מ ב נ ה
שיר בן שלושה
בתים. חריזה סורגת מצומצמת (רק השורות הזוגיות בכל בית חורזות), חריזה פנימית
עשירה.
כותרת:
השיר חסר כותרת. השורה הראשונה משמשת כתחליף.
בית ראשון:
הדוברת פותחת בהצהרה-הודאה: "רק על עצמי לספר ידעתי" ומדמה את עצמה
לנמלה: עולמה צר כעולם נמלה, וכמוה נשאה
(בחייה) משא, הכבד מכפי כוחותיה.[2]
בית שני:
המשך דימוי הנמלה וההקבלה בינה לבין הדוברת : גם דרכה של הדוברת דומה לדרכה של
הנמלה: היתה זו דרך קשה, "דרך מכאוב ודרך עמל", לעבר מטרה מרוחקת
("צמרת"), דרך שנחסמה על-ידי "יד ענקים".[3]
עבור הנמלה, יד אדם, שמתערבת במעשיה, היא יד-ענקים. עבור הדוברת, "יד
הענקים" שהכשילה אותה יכולה להיות "יד-הגורל", או איזה כוח
עליון אחר, שמולו היא חשה חסרת-אונים.
בית שלישי: שתי השורות הראשונות מרחיבות את התמונה של
"יד הענקים". הדוברת "מודה", שלא היד עצמה, אלא הפחד ממנה הוא
ששיבש את חייה: "כל
ארחותי הליז והדמיע / פחד טמיר מיד ענקים." בלשון דיבור: פחד נסתר מיד ענקים
עיקם (שיבש) את כל דרכי והכאיב לי.
בשתי השורות
האחרונות חלה תפנית, והן ראויות לתשומת-לב מיוחדת: "למה קראתם לי,
חופי הפלא? / למה כזבתם, אורות רחוקים?" – השאלות העולות הן, מה הם חופי-הפלא
והאורות הרחוקים, ומדוע מאשימה אותם הדוברת באכזבתה? הסבר אפשרי הוא, שחופי הפא
והאורות הם דימויים לשאיפות, האופייניות לגיל הנעורים, גיל שבו כל
האפשרויות פתוחות, ו"השמים הם הגבול"; גיל של "אידיאליזם",
שבו נקבעות מטרות נשגבות, לעתים בלתי-ניתנות להשגה, המתגלות בהמשך החיים כפנטזיות.
("חופי פלא", "אורות רחוקים").
שני הדימויים
בונים ציור לשוני של הפלגה: דמות הדוברת מצטיירת בו כיורדת-ים (ספנית).
כאילו "הפליגה בספינת חייה" אל יעדים נשגבים, אל "חופי הפלא"
שקראו לה. ה"אורות הרחוקים" בתמונת-לשון זו הם אורות המגדלור, שהיה אמור
לכוון את דרכה אל חופי הפלא. אבל כל אלה
כזבו והכזיבו (כזב ואכזבה הם מאותו שורש). הדוברת לא הגיעה אליהם, לא השיגה את
יעדיה, ונותרה מאוכזבת ומתוסכלת.[4]
שיר מתהפך:
שורות הסיום, עם תיאור ההפלגה שנכשלה, מחייבות ראייה אחרת של כל השיר
מתחילתו: ההקבלה בין הדוברת לנמלה מתגלה
כמטעה,[5]
ונכונה רק לנקודת המבט של ההווה, שהיא, אולי, נקודה של חשבון-נפש וסיכום
חיים. זאת משום שהתגלה, שבעבר היתה הדוברת בעלת שאיפות,
רחבת-אופקים, (לעולמה היה אופק רחב) ובעלת משאבי-כוח. היא "ניווטה" את
חייה בכוחות עצמה ושאפה לגדולות, ל"צמרת". כך, ה"צמרת" וכל
הביטוי "דרכה אל צמרת" מתגלים עכשיו כרמז "שתול", השייך
במובהק לעולם השאפתני של הדוברת, ולא לעולם הנמלה[6].
בקיצור, הדוברת היתה בעבר בדיוק בקוטב ההפוך של דמות-הנמלה.
אבל המסע נכשל.
הדוברת חשה, שכוח עליון הוא ששיבש את דרכה, ויותר מזה, הפחד מפני אותו כוח
עליון. מדוע? אולי אינה מצליחה להסביר לעצמה, מה גרם לכשלונה; אולי היתה פסימית
מטבעה, ולא האמינה בעצמה בכוחותיה; אולי
הפחד מכשלון הכשיל אותה; אולי האידיאלים הם שהכזיבו. הכל פתוח.[7] מכל מקום, רק כתוצאה מאי-מימוש החלומות,
מהאכזבה הנוראה, התכנסה הדוברת למצב בהווה: מצב של יאוש, בו היא רואה את עצמה
כנמלה צרת-אופק וחסרת-אונים, ואת כל חייה כדרך "עמל ומכאוב", שהוכשלה
על-יד כוח עליון. מנקודת מבט זו, ורק ממנה, באה ההצהרה מפחיתת-הערך בפתיחת
השיר: "רק על עצמי לספר ידעתי".
ס י כ ו ם : בשיר
נבנית הקבלה בין הדוברת לבין נמלה. המשותף להן הוא ראיית-העולם הצרה, העמל הקשה
ובעיקר הקטנות וחוסר-האונים, כלומר, העובדה, שכוח גדול מהן יכול תמיד לשבש את
דרכן. אבל בסיום השיר חלה תפנית, המציגה את ההקבלה באור אחר: ההקבלה נכונה
רק לזמן הווה. בעבר היתה הדוברת בדיוק ההיפך מדימוי-הנמלה. היו לה אופקים רחבים,
שאיפות גדולות וכוח לחתור אליהן. רק בהווה, כאשר כל שאיפותיה נכזבו, היא רואה עצמה
כנמלה חסרת-אונים וצרת-אופק.
ד ר כ י
ע י צ ו ב
1. מטפורת
הנמלה: מטפורה מרכזית (וגם -
הקבלה והנגדה)
מתחילת השיר
נבנית הקבלה בין הדוברת לנמלה. ההקבלה נפרשת על פני רוב השיר (שני בתים מתוך
שלושה). היא מבוססת בעיקר על דימויים, כלומר קישור באמצעות כ'-הדמיון,
ומחוזקת על-ידי חזרה על "גם", לתוספת מצטברת:
צר עולמי כעולם נמלה
גם
משאי עמסתי כמוה
גם
את דרכי כדרכה אל צמרת
אמצעים אלה יוצרים תמונת-לשון מלאה, שבה הדוברת מדומה
לנמלה:
עולמה של הנמלה צר, היא נושאת משא הכבד מכפי כוחותיה, חייה
הם חיי עמל קשים, כל כוח חיצוני יכול לשבש את דרכה. אפיונים נוספים, שאינם נאמרים,
אך נגזרים מהתיאור: החריצות וההתמדה של הנמלה,
ובעיקר מימדיה הזעירים (הקטנות שלה) שהם הסיבה לחוסר-האונים שלה
כנגד כוחות חיצוניים. בכל אלה דומה הדוברת לנמלה. התרומה העיקרית של
המטפורה היא לעיצוב הדוברת כ"קטנה", חלשה וחסרת-אונים מול הכוח החיצוני.
אבל סיום השיר משנה את הקו/הנרטיב שלו, ומערער את ההקבלה שנבנתה בין הדוברת
לבין הנמלה. הוא מעמיד אותה על ההווה בלבד, בעוד שבעבר מצטיירת
הדוברת כדמות הפוכה לדמות הנמלה. כך הופכת המטפורה המרכזית לכפולת פנים:
הנמלה משמשת גם להקבלה וגם להנגדה!
קווי הדמיון
הם: העולם הצר, המשא הכבד מכוח הנושא אותו, חיי עמל קשים (עמלנות והתמדה), כוח
חיצוני שרירותי החוסם את הדרך.
קווי השוני הם:
הטיפוס אל הצמרת, שאופייני רק לאדם, והפחד מפני הכוח החיצוני. בעקבות ראובן קריץ
נרחיב את קווי השוני:
א.
עולם הנמלה צר, מפני שאין
לה יכולת לדעת מה שמעבר לו, ואילו לדוברת יש יכולת לדעת מה שמעבר
לעולמה הצר, אך אין לה יכולת להגיע אליו.
ב.
משאה של הנמלה מוחשי,
ואילו משאה של הדוברת מטפורי.
ג.
לנמלה אין כל
מודעות לגבי הכוח החוסם אותה ("יד ענקים"). היא "מתוודעת"
אליו כשהיא חשה את פעולתו. ואילו הדוברת מודעת
מאד לקיומו של הכוח החוסם, והפחד ממנו שיבש את חייה.
דרכה של הנמלה אל "הצמרת" מתפרשת כהתקדמות לעבר
יעד מוגדר ובר-השגה. דרכה של הדוברת אל הצמרת מתפרשת כשאפתנות וחתירה ליעדים שאינם
ברי-השגה.[8]
2. שיר מתהפך:
כאמור, שורות הסיום מבטלות את ההקבלה בין הדוברת לנמלה, ומחייבות קריאה חוזרת של
השיר (מבחינה זו הוא גם "שיר פואנטה"). מסתבר, שבעבר היתה הדוברת דמות
הפוכה לדמות הנמלה. היו לה אופקים רחבים, שאיפות גבוהות וכוחות להגשים אותן.
היא גם "יצאה לדרך" במטרה להגשים את השאיפות. אבל כוח נעלם ובלתי-ברור
חסם את דרכה. היא לא הצליחה להגשים את
שאיפותיה. בהווה היא מאוכזבת ומתוסכלת. אין לה יותר שאיפות ואין לה יותר כוחות.
לכן בהווה היא רואה את עצמה כנמלה חסרת אונים. אפשר להחיל את ההנגדה גם על השורה
הראשונה: הדוברת, המעידה על עצמה עדות מפחיתת ערך ("רק על עצמי לספר
ידעתי"), היתה כנראה בעבר ההיפך מזה: היא לא היתה מוגבלת, וכנראה "ידעה
"לספר" על דברים רבים "מעבר לעצמה", מעבר למעגלה המוגבל.
3. חזרות:
חזרה על "גם": "גם משאי", גם את דרכי". החזרה מחזקת את ההקבלה בין הדוברת לנמלה.
חזרה על "יד": "יד
ענקים, ,יד מתבדחת", יד ענקים".
החזרה מעצימה את כוחה של אותה יד (הגורל?) ומשליטה אותה על הדוברת ועל השיר
כולו.
חזרה על "למה":
"למה קראתם" "למה כזבתם". החזרה האנפורית מדגישה את
האכזבה, את התחושה שרומתה על-ידי החיים (או האידיאלים שהתגלו ככוזבים); את התסכול ואת תלונתה של הדוברת על גורלה.
4. חריזה פנימית: "רק על עצמי / צר
עולמי". "זדונה ובוטחת / יד
מתבדחת".
"למה קראתם / למה כזבתם". חריזה זו מייפה את השיר, מעניקה לו איכות
פואטית, ומאזנת את החריזה הדלה בסופי
השורות (שהיא סורגת למחצה, כאשר בכל בית חורזות רק השורה השניה והרביעית).
ש א ל ו ת
ל ד ו ג מ ה
1. מהי עדות
הדוברת על עצמה והאם עדות זו מהימנה? הסבר, ועמוד גם על הלשון הציורית, המלווה את
עדותה של הדוברת.
2. איזה רגשות מביעה הדוברת בשיר? עמוד לפחות על שלושה רגשות שונים.
בתשובתך התייחס גם לשתי דרכים התורמות לעיצוב רגשות אלה.
3. א. תאר את
עולמה של הדוברת בשיר.
ב. באיזה אמצעים
משתמשת המשוררת על-מנת להדגיש את מצבה הקשה?
4. הסבר כיצד
הדוברת מציגה את עצמה לאורך השיר.
בדבריך
הסתמך על הניגודים ועל הלשון הציורית (דימויים ומטפורות).
(בגרות קיץ
תשס"ב).
5. א. הסבר את המטפורה של הנמלה בשיר.
ב. הסבר את הקשר בין שתי השורות המסיימות את השיר ובין מטפורה זו.
(בגרות קיץ
תשס"ד).
[3] ) שָׂמָה לְאַל: השורש ש.ו.מ. (נסתרת) מנוקד בשני קמצים הן
בעבר והן בהווה (כמו קָמָה, נָחָה). לכן אי אפשר לדעת אם הבית השני בעבר או בהווה.
על-פי ההגיון, יש להתייחס לזמן עבר.
(אוטופיה נכספת, אור בקצה המנהרה), וגם רמז
לחוף אמיתי ואורותיו (נמל יפו, אליו הגיעו החלוצים). לדעתי, זו
"מתיחת- יתר" של השיר. לא נראה
לי, שהוא נכתב כדי לבטא אכזבה מהציונות. מצד שני, ניתן לציין זאת
כאפשרות פרשנית נוספת. ראה גם הערה 6.
[5] ) ראובן קריץ מכנה זאת "קונסיט" (conceit), מונח ספרותי שמשמעו הטעיה מכוונת, שעשוע לשוני או
"טריק"
ספרותי,
שיש בו משום יצירת רושם מוטעה במכוון. ז'אנר שירי הקונסיט התפתח במיוחד
באנגליה במאה ה-17.
(קריץ, עמ' 103) .
מופנית כלפיה (רובינשטיין, עמ' 103). אפילו
אם "כזבתם" מכוון לאידיאלים שהכזיבו, לא סביר שרחל תראה
בחברת החלוצים שלה "יד זדונה
ובוטחת/מתבדחת". ביטויים אלו מכוונים לגורל, לכוח עליון כלשהו, אפילו
לאלהים, ברוח הפתגם העממי באידיש -
"אדם מתכנן ואלהים צוחק" - שהיה ודאי מוכר לרחל.
