ל
א כ ב ר ו ש / יהודה עמיחי
מאת: אסתר ניצב
נושא : שיר הגותי וארס-פואטי.
רקע : השיר הופיע בקובץ שיריו הראשון
של עמיחי – עכשיו ובימים האחרים (1955).
רעיונות מרכזיים :
א.
הדובר בוחר בדרך-חיים מסוימת: לא להיות
"אחד", בולט, ההולך בראש המחנה, אלא להיות "מרובה": אחד
מרבים, לא מתבלט, רב-גווני וחופשי.
ב.
בהתאם לדרך-החיים הבלתי-מתבלטת, גם דרך
המועדפת להיפרד מהחיים (למות) היא הדרך השקטה והמוצנעת.
ג.
תימות ארס-פואטיות: 1. הדובר מעדיף את
דרך היצירה החופשית, המשוחררת ממחויבות להגדרות פואטיות. 2. הדובר מעדיף להיות נגיש לכל קוראיו מאשר
להיות מקובל על מיעוט של מביני-דבר.
ת ו כ ן
ו מ ב נ ה
שיר בן ארבעה בתים, כתוב בסגנון חופשי ביותר:
מספר השורות בבתים אינו אחיד, אורך השורות אינו קבוע ואין חריזה. עם זאת, קיים
בשיר ארגון אמנותי, המתבטא (בין השאר) בעקרון הכרונולוגי: בזה אחר זה נדונים לפי
הסדר - היציאה אל החיים, דרך החיים,
הפרידה מהחיים והמוות. שני הבתים הראשונים מהווים חטיבה אחת, ובה דרך החיים
המועדפת על הדובר. שני הבתים האחרונים מהווים חטיבה שניה, ובה מתוארת הדרך המועדפת
למות (להיפרד מהחיים). עקרון מבני נוסף הוא התבנית "לא-אלא" השולטת
בשלושת הבתים הראשונים.
הכותרת – "לא כברוש" -
מכוונת לאופן הקיום שהדובר בשיר דוחה או שולל. שלילה
זו תחזור בואריאציות שונות בשלושת הבתים הראשונים.
בית ראשון: הדובר אינו רוצה להידמות
לברוש אלא לדשא. ההבדל בין "ברוש"
ל"דשא" מפורט במפורש, כאשר אל
הטקסט הגלוי נלוות משמעויות נוספות: הברוש מתאפיין בייחודו ויחודיותו. יש לו
נוכחות בולטת ומוצקה, הוא עומד לבדו בנוף, סגור בקווי המתאר שלו. הדשא, לעומת
זאת, מתאפיין בריבויו. הוא מורכב מעשבים
רבים, שאף אחד מהם אינו מתבלט, וכך כל עשב יחיד כאילו מוסתר בתוך ההמון.
העמדת הברוש מול הדשא יוצרת דיכוטומיה שיש בה
מגוון רחב של ניגודים, ישירים ומשתמעים. מצאתי לנכון להציג את ההבדלים בין שני אופני הקיום (ההוויות) האלה
בטבלה:
הווית ברוש
|
הווית דשא
|
|
ייחודיות,
אחידות (מונוליטיות), שלמות.
|
רב-גוניות,
"פלורליזם", חלקיות (פרגמנטריות).
|
|
גובה,
בולטות, מנהיגות.
|
נומך,
התחבאות, עממיות.
|
|
בגרות,
כבדות ורצינות, "מכובדות" ולקיחת אחריות.
|
ילדותיות, קלילות (קלות ראש) ורעננות,
"משחקיות" וחופש מאחריות.
|
|
אופן
ביטוי מפורש, בוטה, נועז (Statement).
|
אופן ביטוי רב-משמעי, מפחית (עקיף) וזהיר (Understatement).
|
|
מוגדר
בתבנית, בתוך קוי-מתאר ברורים,
כבול
בתבנית, כלוא.
|
בלתי-מוגדר,
בלתי-מתחייב,
משוחרר
מתבניות, חופשי.
|
בית שני: הדובר אינו רוצה להידמות למלך
אלא לגשם. הקבלה ניגודית זו כבר אינה פשוטה כמו הקודמת. הברוש והדשא שייכים לאותו
תחום – צמחים בטבע - ואילו מלך (שאול) וגשם שייכים לתחומים שונים, לכאורה בלתי
ניתנים להקבלה. אבל חוטים סמויים מסייעים להעמיד את התקבולת הן כלשונה והן
כהיפוכה:
א. הקבלה לברוש: על שאול המלך נאמר, שהיה "משכמו ומעלה", כלומר, מורם מעם, יחדי במינו, דמות של מנהיג. בכך ניתן
לראות הקבלה בינו לבין הברוש.
ב. היפוך מול הדשא: את שאול המלך חיפשו, והוא כאילו "התחבא" עד
שמצאו אותו (שמואל א' י 17-23) ואילו עשבי
הדשא מדומים בבית הקודם לילדים במשחק מחבואים, כשאחד מהם הוא המחפש).
ג. תרומה לניגוד בין הווית-ברוש להווית-דשא:
הביטוי "משכמו ומעלה" מבטא מצב של התגבהות (צמיחה) מלמטה כלפי מעלה. מצב
זה מתהפך כשמדובר בגשם, אשר יורד מלמעלה כלפי מטה.
כך, גם בבית הזה נבנה ניגוד בין היחיד (מלך)
לבין הריבוי (גשם, אוויר, פריחה - מקומות,
עננים, פיות), ובכך נמשך פיתוח הרעיון שהוצג בבית הראשון: הגשם מקביל לדשא. המוני
הטיפות - כמו המוני העשבים - הן קטנות, וחסרות ייחוד. כל כוחן - בריבוין.
המשאלה להיות כמו גשם מחוזקת על-ידי שתי
משאלות נוספות: להיות כמו אוויר וכמו פריחה באביב. אמנם האוויר "קיים"
כל השנה והפריחה קיימת רק באביב, אך שניהם "מפוזרים", כלומר, נמצאים בכל
אתר ואתר. כמו הגשם, שניהם מורכבים מריבוי של פרטים זעירים: האוויר עשוי מאין-ספור
חלקיקים, ופריחת האביב - מהמוני פרחים
בגדלים וצבעים שונים.
ניכר, שבבית זה מושם הדגש על צד הריבוי
שבמשוואה: לעומת תאור הדשא בשני דימויים בלבד ( במראהו: "אלפי יציאות",
ובאפיו: "כהרבה ילדים"), כאן
יש פנים רבות לריבוי עצמו: הגשם עשוי מטיפות רבות, הוא יורד במקומות רבים,
מעננים רבים, מחלחל בנקבים רבים באדמה ונשתה על-ידי פיות רבים. האוויר ופריחת
האביב, שתוארו לעיל, מחזקים את "המחנה המרובה", שהוא גם "המחנה
הטבעי", באשר הגשם, האוויר והפריחה כולם תופעות טבע.
"להתחלחל" (להספג), "להיות
שתוי" (שישתו אותו), "להיות נשום" (שינשמו אותו) – אלה הם הדברים
שהדובר בשיר שואף להם. המשמעות הארס-פואטית עולה כאן ללא קושי. הדובר אינו רוצה
להיות משורר של מיעוט מיוחס אלא שואף להיות משורר-של-רבים, ששירתו נקלטת
ו"נצרכת" על-ידי הציבור כמים וכאוויר.
מכאן נוכל להגיע לאבחנה נוספת: תופעות
הטבע המוזכרות – המים והאוויר
– הן, למעשה, תנאי הקיום הבסיסיים לחיים. במה, אם כן, הן מהוות ניגוד לשאול המלך? התשובה טמונה בנסיבות המלכתו
של שאול. הוא היה המלך הראשון בישראל, והמלכתו לוותה בהתנגדות מצד אלהי ישראל , שראה אותה כמיותרת. נימוקו היה, שלעם ישראל יש כבר מלך – האל עצמו – ואין הוא זקוק למלך בשר-ודם כשאר
הגויים. אבל העם התעקש ולחץ על שמואל הנביא, ולכן, על-פי הכתוב, התרצה אלהים ונתן
לו את מבוקשו. תשתית מקראית זו תורמת להנגדה בין שאול המלך – ותופעת
"המלך" בכלל - כתופעה מלאכותית,
דבר של מותרות,
שאפשר (ואולי צריך) לחיות בלעדיה, לעומת
הגשם והאוויר, שהם תופעות טבעיות, חיוניות, שאי אפשר להתקיים בלעדיהן.
בית שלישי: בבית זה נפתחת החטיבה השניה
בשיר – חטיבת הפרידה מן החיים. הדבר נעשה באמצעות תמונה מרומזת של אדם, המובהל
לבית-החולים עקב התקף לב. מוצגות פה שתי אפשרויות של פרידה, הממשיכות את קו החלוקה
הקודם בין הווית-ברוש להווית-דשא: הדובר דוחה צלצול חזק, שיעיר את הרופא התורן,
וכניסה בשער הראשי (תיאור המתאים לשנות ה-50), ומעדיף את הדרך השניה: דפיקות על
השער וכניסות צדדיות. שוב, לפנינו דחייה
של הדרך הבולטת, המוחצנת והדרמטית של
פרידה מהחיים, ובחירה בדרך המוצנעת, השקטה, שהיא גם הטבעית. פרידה "ללא רעש וצלצולים".
נשים לב, שבית זה אמנם שומר על תבנית
"לא-אלא", שהופיעה בבתים הקודמים, אך שלא כמוהם נעדרת ממנו כ'-הדמיון.
האנלוגיה הניגודית נעשית בתמונות לשון בלבד, שהן עצמן פחות ברורות ויותר רומזניות
בהשוואה לתמונות הקודמות. כאילו הפרידה מן החיים מלווה בהתרחקות ועמעום התיאור.
בית רביעי: המוות. בבית זה נפסקת
התבנית החוזרת של "לא-אלא". המוות מעוצב בשורה של ציורי-סוף: עשן מתפזר,
שר מתפטר (ראה להלן), ילדים שהתעייפו ממשחקם (ציור זה סוגר מעגל עם הילדים המשחקים
בבית הראשון), אבן שהגיעה לסוף גלגולה
במדרון. בדימוי האחרון יש חידוש, והוא
גורר איתו כמה משמעויות: א. משמעות של סוף החיים, כיוון שחפץ דומם – אבן – מחליף
את הצמחים והדמויות האנושיות. ב. דימוי האדם המת לאבן. ג. קישור לחוקי-הטבע
השולטים בכל, חוקים שהמוות הוא חלק בלתי-נפרד מהם: חוקי המשיכה והכבידה הם שגורמים
לאבן להתגלגל במורד והם שגורמים לה לעצור במישור.
כך כפוף גם האדם לחוקי-הטבע המכתיבים את חייו וכליונו. עיצוב זה מחזק עוד
יותר את מעמדם של כוחות הטבע, שכבר הופיעו
בשיר בדמות הגשם והאוויר.
השיר מסתיים במקום שאליו מגיעים האדם-האבן:
"מישור הויתור הגדול". זוהי מטפורה מורכבת המתארת את העולם שלאחר המוות.
עולם אשר השאיר מאחוריו את כל המאבקים והניגודים, שכביכול הפכו לאבק. לכן נפסקת בבית זה התקבולת הניגודית ששלטה
בשיר. במטפורה המסיימת אנו מגלים, שגם העולם הבא מתאפיין בתכונת הריבוי: האבק -
כמו הדשא והגשם - עשוי גם הוא מהמוני פרטים זעירים, חסרי ייחוד - "הרבה ריבוא
גרגרים". אפילו האַין, רומז עמיחי, עשוי המוני "אַינים קטנטנים".
רמז לכך, שהאופן הטבעי, הנכון, של החיים ושל המוות הוא בצורת הרבים האנונימיים
ולא בצורת האחד הנבדל מן ההמון. השיר,
שהתחיל ב"לא כברוש" סיים את מהלכו הכרונולוגי-מטפורי עם ניגודו הגמור של
הברוש: אבק של "הרבה ריבוא גרגרים".
סיכום: עמיחי מתאר בשיר את הדרך שבה הוא מבקש
לחיות, ליצור ולמות. הוא עושה זאת על-ידי
העמדה חוזרת של שני אופני-קיום: קיום ייחודי, מתבלט מתוך הרוב ומופרד ממנו
("ברוש") לעומת קיום אנונימי, כחלק מהרוב ("דשא"). לאורך השיר
נשלל בעקביות האופן הראשון ולעומתו מועדף השני, שמעוצב גם כאופן הקיום הטבעי
(ולכן, אולי, "הנכון"). העולם, אומר השיר, הוא עולם של
"ריבוי". כל תופעה בטבע היא פרגמנטרית, מורכבת מהמון חלקיקים קטנים. על
כך שזהו המצב הטבעי, הראשוני והסופי כאחת, מרמז סיום השיר: כל דבר בעולם הופך
בסופו של דבר לאבק, המורכב מאין-סוף גרגרים.
ההיבט הארס פואטי: השיר מרמז גם על
העדפותיו של הדובר כמשורר: לגבי
דרך-היצירה נרמז, שאין הוא רוצה להשמיע אמירות נחרצות, מושלמות, ולהתחייב
לאיזו "משנה" סדורה, אלא הוא רוצה לבטא את עצמו בצורה חופשית,
טבעית, פרגמנטרית, מגוונת ובלתי-מתחייבת.
הדובר גם חותר תחת הדימוי הרציני, המכובד, של השירה, ושומר לעצמו את "זכות
המשחק". לגבי התקבלותו ומעמדו כמשורר נרמז, שאין הוא רוצה להיות משורר "קאנוני" ההולך
לפני המחנה (ברוש, מלך), וגם אין הוא רוצה להיות משורר של מעטים-מביני-דבר. הוא
רוצה להיות נגיש להרבה קוראים, להגיע לכולם, להיות "מצרך יסוד" טבעי
ופשוט ("שתוי פיות רבים", "נשוּם כאויר").
ד ר כ י
ע י צ ו ב
1. מטפוריקה ואנלוגיה ניגודית: אלה שני
האמצעים הבולטים והחשובים בשיר. הם מובאים כאן יחד, מפני שהם כרוכים ושלובים זה
בזה. למעשה, השיר בנוי משורה של דימויים ומטפורות, אשר מתארגנים בתבנית אנלוגיה
ניגודית של צמדים, בהם מעומת "לא"
מול "אלא": הברוש לעומת הדשא; המלך לעומת הגשם, האוויר
והפריחה; הכניסה הרועשת בשער לעומת הכניסות הצדדיות השקטות. דברים אלה כבר נדונו
לעיל בהרחבה, לכן נאמר כאן בתמצית: שתי מערכות הדימויים מייצגות שני אופני-קיום
מנוגדים: קיום מנהיגותי, מתבלט ורועש (בעל
נוכחות חזקה ומרשימה) לעומת קיום "עממי", מצטנע ושקט (בעל נוכחות רגילה
של אחד מרבים).
מטפוריקה עשירה: דימוי הברוש ודימוי
הדשא (והואריאציות שלהם) הם הבולטים בשיר, אך שיר זה באופן מיוחד עשיר בדימויים,
מטפורות ותמונות לשון: משחק המחבואים, תמונות בית-החולים, העשן, השר המתפטר, האבן
שהגיעה לקצה המדרון, "מישור הויתור
הגדול". המטפוריקה העשירה תורמת
ליופיו של השיר ולאין-ספור האפשרויות שהוא מציע, מצד שני, היא תורמת לעמימות
ולאניגמטיות שלו (אניגמה – חידה).
דימוי חריג: דימוי המוות להתפטרות של
שר בבית האחרון הוא חריג, כיוון שהוא שובר את החלוקה הדיכוטומית של שני אופני
הקיום (אופן-הברוש ואופן-הדשא): השר מקביל למלך כדמות יחידה-בולטת, דמות בעלת שררה
הנהנית ממעמד חריג. אמנם, מדובר בהתפטרות (ויתור על המעמד החריג), אבל עדין - שר הוא שר, ואין מקומו בין העשן והילדים.
אולי ניתן להסביר את החריגה הזו באמצעות "השקפת העומק" של השיר,
כלומר, נטייתו של המחבר לחוסר-מוגדרות ולקווי-מתאר מעורפלים והתנגדותו להגדרות
חד-משמעיות, מחייבות. אולי זו הסיבה לשבירת הדיכוטומיה (חלוקה חד-משמעית לשני
צדדים מנוגדים) ופתיחת מרווח לספק, לאי-בהירות ואף לדבר והיפוכו.
2. שימוש דו-משמעי במילה
"דפיקות": בפעם הראשונה הכוונה היא לדפיקות על שער הרופא התורן
(הנעשות באמצעות היד, ועוצמתן חלשה מהצלצול החשמלי). בפעם השניה אלה הן
"דפיקות לב" – שאותן חשים גם האדם המאושפז וגם מלוויו, הדואגים לשלומו.
ש
א ל ו ת ל ד ו ג מ ה
1. הסבר את כותרת השיר ואת הקשר שלה לתוכנו
ולרעיונות המוצגים בו.
2. בחר שלושה ציורי לשון הבונים את ההנגדה
המרכזית בשיר. תאר והסבר.
3. שירים שונים עוסקים בשאלה כיצד ראוי לו לאדם
לחיות את חייו, וכיצד ראוי לו למות. מה
אומר על כך הדובר בשיר זה, וכיצד הלשון
הציורית והאמצעים הרטוריים/מבניים מביעים
זאת?
(בגרות חורף תשס"ג)
